|
|
הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
היכן הם עשרת השבטים?
1. משנה מסכת סנהדרין פרק י משנה ג
עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן כך עתיד להאיר להן.
2. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף קי עמוד ב
תנו רבנן: עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר "ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול". 'ויתשם ה' מעל אדמתם' - בעולם הזה, 'וישלכם אל ארץ אחרת' - לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון: אם מעשיהם כיום הזה - אינן חוזרין, ואם לאו - חוזרין. רבי אומר: באים הם לעולם הבא, שנאמר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" וגו'. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה, שנאמר "הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם".
לאן נעלמו אותם עשרת השבטים? במשך שנות הגלות הארוכות היו אגדות רבות על יהודים גאים שיושבים מעבר לנהר הסמבטיון ונלחמים בגויים המפריעים להם לשמור על יהדותם. הסיפורים האלה עזרו ליהודים באופן פסיכולוגי להתגבר על הצרות שהיו להם בכל הגלויות, מתוך אמונה שאי שם ישנם חיים יהודיים קלים ונוחים. אך ברור שמבחינה הסטורית אין בכך כלום. אחד המפיצים של הסיפורים האלה היה אדם בשם אלדד הדני שסיפר שהוא בא מאותן קהילות, ונחלקו הרבנים האם לקבל את דבריו (שהיו בהם גם עניינים של הלכה שונה ממה שהיה מקובל).
וכך מספר אלדד הדני:
3. אוצר המדרשים עמוד יט
נודיע לאדונינו כי נתארח בינינו אדם אחד ושמו אלדד הדני משבט דן, וספר לנו כי ארבעה שבטים הם במקום אחד, דן ונפתלי גד ואשר, שם המקום חוילה הקדומה אשר שם הזהב. ויש להם שופט עבדון שמו, ודנין בארבע מיתות בית דין ויושבים באהלים ונוסעים וחונים ממקום למקום, ונלחמים עם שבעת מלכי כוש, ומהלך ארצם שבעה חדשים, אבל חמשה מאותם המלכים סובבים אותם מאחוריהם ומשני צדיהם ונלחמים עמם בכל עת, ומי שהוא רך לבב נותנים אותו לנחלת ה'.
יש להם המקרא כולו, ואין קורין מגילה ממעשה אסתר, כי לא היו באותו הנס, ולא מגילת איכה כדי שלא לשבר את לבם, וכל תלמוד שלהם אין שם שום חכם אלא אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה.
וכל איש זרוע מהם נותנים אותו לחלק המלחמה, ואינם זזין ממלאכתם, וכשיוצאין אין יוצאין מעורבין...
ואין להם לשון אחר כי אם לשון הקדש בלבד, וזה אלדד הדני אפילו דבור אחד אינו מבין לא בלשון כוש ולא בלשון ישמעאל אלא לשון הקודש לבד. ולשון הקודש שהוא מדבר יש בו דברים שלא שמענום מעולם, כמו ליונה קורא תינתרא, ציפור קורא ריקות, פילפול דרמוש, כגון אלה כתבנו מפיו הרבה, שהיינו מראים לו הדבר ואמר לנו השם בלשון הקודש ואנו כותבין אותו, ואחר ימים חזרנו ושאלנוהו על כל דבר ודבר ומצאנו אותו כדבור הראשון...
ועוד סיפר לנו, כשחרב בית המקדש עלו ישראל לבבל, עמדו הכשדים על בני משה אמרו להם, שירו לנו משיר ציון, עמדו בני משה וגעו בבכיה לפני הקב"ה ובתתו אצבעותיהם בשיניהם לומר, האצבעות שהיו מכין בהן בביהמ"ק האיך נכה בהן בארץ טמאה, ובא הענן ונשאם עם אהליהם וצאנם ובקרם והוליכם לחוילה והורידם שם בלילה. ועוד אמר לנו, ספרו לנו אבותינו ואבותינו מאבותיהם ששמעו באותו הלילה רעש גדול ובבקר ראו חיל גדול וכבד, והסב להם את הנהר שגולל אבנים וחול במקום שלא היה שם נהר מעולם, והנהר ההוא עדיין גולל אבנים וחול בלי מים ברעש גדול וקול גדול, שאלמלא היה פוגע בהר של ברזל היה מנפצו. והנהר גולל כל ששת ימי השבוע אבנים וחול בלי שום טיפת מים, ובשבת נח. ובשעה שיעריב יום הששי בין השמשות תרד עליו ענן, ואין אדם יכול ליגש אליו עד מוצאי שבת, והוא ששמו סמבטיון ואנו קוראין אותו סבטינו (או סנבטיון), ויש מקומות באותו הנהר שאין להם רוחב [אלא] כששים אמה, והם עומדים בצד הנהר משם ואנו מכאן ומספרים אלו עם אלו. והם אסורין מפני שהנהר מקיף עליהם, ולא אנו יכולין ליכנס אצלם ולא הם יכולין לצאת משם.
בסופו של דבר מקובל כיום גם על החוקרים וגם על חכמי ההלכה שאין לקבל את דבריו של אלדד הדני. כך כתב הראב"ע בפירושו הארוך לספר שמות:
4. אבן עזרא (ר' אברהם אבן עזרא, המאה ה-12, ספרד) הפירוש הארוך, שמות ב, כב
וזאת צפורה היא האשה הכושית אשר אמר. ואשר כתוב בדברי הימים דמשה אל תאמין. וכלל אומר לך, כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה אין לסמוך עליו, ואף כי יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה. וככה ספר זרובבל, וגם ספר אלדד הדני והדומה להם.
בספר אלדד הדני נכתבו גם הרבה דברים בניגוד להלכה, והדעה המקובלת על כל הפוסקים היא שאין לקבל את דבריו ואין להתייחס אליהם מבחינה הלכתית. מה זה אומר לגבי בני עשרת השבטים? האם הם חיים איפה שהוא במקום נסתר? - נראה שצריך להפסיק להאמין שהם נמצאים באיזשהו מקום נסתר על פני כדור הארץ.
לאן, אם כן, נעלמו עשרת השבטים? – נראה שיש לחלק אותם לשלוש קבוצות: חלק מהם כלל לא גלו, חלק גדול מאלו שגלו כבר חזרו, וחלק קטן עדיין נמצאים בגלות.
א. בני עשרת השבטים שלא גלו מעולם:
ראשית, מסתבר שלא כל בני עשרת השבטים באמת גלו. הגלות, שבספר מלכים כתוב שנעשתה ע"י שלמנאסר, הושלמה בסופו של דבר ע"י המלך סרגון, אביו של סנחריב שמלך אחריו. באַסְטֶלָה שנמצאה מתוארת המלחמה הזו, וכך כתוב שם:
5. מתוך אסטלה של המלך סרגון השני, מלך אשור:
"השומרונים, אשר נדברו עם מלך אחר עוין לי,
שלא להמשיך את שעבודם ושלא להעלות מס,
עשו מלחמה.
בעזרת האלים הגדולים, אדוני, נלחמתי עמם.
27,290 אנשים, יחד עם מרכבותיהם ואלי מבטחם מניתי כשלל.
200 מרכבות גייסתי מתוכם למשמר מלכותי,
ואת יתרם הושבתי בתוך ארץ אשור.
את שומרון יישבתי מחדש ועשיתיה גדולה משהיתה.
אנשי הארצות שנכבשו בידי הבאתי לתוכה.
את קציני הפקדתי עליהם כפחה.
עם אנשי ארץ אשור מניתי אותם.
המצרים והערבים, ההוד של אשור אדוני הממם ולבם הלם למשמע הזכרת שמי, רפו ידיהם.
את הנמל החתום של מצרים פתחתי, ואת האשורים והמצרים בללתי אלה עם אלה, וגרמתי להם שיסחרו אלה עם אלה."
המלך סרגון מדבר על כשלושים אלף שבויים ומרכבות שהוא לקח מישראל, מתוכם הוא לקח מאתיים מרכבות למשמר מלכותו ואת היתר הגלה לאשור. את המלים "ואת יתרם הושבתי בארץ אשור" ניתן להבין בשני אופנים: או שהם מתוך אותם שלושים אלף, או שהכוונה ליתר היהודים שהיו בשומרון. אם נסביר שהכוונה שרק חלק משלושים אלף השבויים הוגלו, וחלק נלקחו לצבא המלך, הרי ששאר התושבים בישראל בכלל לא הוגלוכי ודאי שבאותה תקופה היו הרבה יותר מכמה עשרות אלפי יהודים בישראל.
אבל אפילו אם נסביר ש'את היתר' מתייחס לכל שאר התושבים בישראל, וסרגון טוען שהוא הגלה את כולם, סביר להניח שלא היה באמת צורך להגלות את כל התושבים המקומיים. הרי מטרת ההגליה היא למנוע מרידה, וממילא ברגע שגורמים לכך שהגורמים המתסיסים והמנהיגים כבר לא נמצאים, אין צורך להגלות את כולם. לכן בהחלט יכול להיות שגם לאחר גלות עשרת השבטים, אחוז ניכר מהם עדיין נשאר בארץ. כך היה גם כאשר נבוזראדן הגלה את שאריות ממלכת יהודה לבבל :
6. מלכים ב פרק כה, ח-יב
וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם: וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ: וְאֶת חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב טַבָּחִים: וְאֵת יֶתֶר הַעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל הַמֶּלֶךְ בָּבֶל וְאֵת יֶתֶר הֶהָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים: וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים:
לכן בהחלט יכול להיות שגם לאחר ההגליה של מלך אשור עדיין נותרו יהודים רבים בארץ ישראל. קבוצה זו נטמעה מאוחר יותר בתוך ממלכת יהודה או בתוך השומרונים שהגיעו להחליף את בני ישראל.
ב. בני עשרת השבטים שגלו וחזרו:
גם מתוך החלק שגלה, חלק הצליח לחזור לארץ מאוחר יותר. כך אומרת הגמרא:
7. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יד עמוד ב
חולדה - דכתיב "וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה" (מלכים ב כה, יד). ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנביא איהי? - אמרי בי רב משמיה דרב: חולדה קרובת ירמיה היתה, ולא הוה מקפיד עליה. ויאשיה גופיה, היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה? אמרי דבי רבי שילא: מפני שהנשים רחמניות הן. רבי יוחנן אמר: ירמיה לא הוה התם, שהלך להחזיר עשרת השבטים. ומנלן דאהדור - דכתיב "כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב" (יחזקאל ז, יג), אפשר יובל בטל ונביא מתנבא עליו שיבטל? אלא מלמד שירמיה החזירן, ויאשיהו בן אמון מלך עליהן. דכתיב "וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱ-לֹקִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל" (מל"ב כג, יז). וכי מה טיבו של יאשיהו על המזבח בבית אל? אלא מלמד שיאשיהו מלך עליהן. רב נחמן אמר: מהכא "גַּם יְהוּדָה שָׁת קָצִיר לָךְ בְּשׁוּבִי שְׁבוּת עַמִּי" (הושע ו, יא).
לפי דברי ר' יוחנן ורב נחמן, ירמיהו הנביא הצליח להשיב את בני עשרת השבטים שגלו, והללו נכנסו תחת שלטונו של יאשיהו מלך יהודה. אגב, גם המקרא מתאר את פסח יאשיהו כפסח הגדול ביותר שהיה בהסטוריה:
8. דברי הימים ב פרק לה פסוק יח
וְלֹא נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָא וְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם
מוכח מהפסוק הזה שישנם הרבה מבני ישראל שנמצאים בארץ בימיו של יאשיהו. בין אם מדובר בהללו שהחזירם ירמיהו, ובין אם מדובר באלו שכלל לא גלו, ישנם הרבה מבני ישראל בארץ ישראל בזמן חורבן בית המקדש, עד כדי כך שהעם שחוגג את הפסח הזה גדול יותר מכל חגיגות הפסח שהיו במשך כל הדורות!
קבוצה שניה של בני עשרת השבטים, שלא חזרו עם ירמיהו, חזרו מאוחר יותר בימי שיבת ציון. בספר עזרא (פרק ב) מנויים כל האנשים מיהודה שחזרו בימי זרובבל, עם מספר האנשים מכל משפחה. מי שיעשה את החשבון של כל המשפחות יגיע לסכום של 31,089, אך הכתוב אומר שהם הרבה יותר מכך: 42,360. שואל סדר עולם רבה כיצד מיישבים את הדברים, ועונה כך:
9. סדר עולם רבה פרק כט
"כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים" (עזרא ב, סד) בפרט אינן אלא שלשים אלף. ושלשה עשר אלף מהיכן הן? - אלו שעלו משאר שבטים.
כלומר שגם בזמן עליית עזרא הגיעו רבים מבני עשרת השבטים והצטרפו לעם ישראל. אמנם השם שלנו באותה תקופה (כפי שניתן לראות גם במגילת אסתר) הוא כבר 'היהודים', על שם שבט יהודה, אבל עם ישראל באותה תקופה מורכב מבני כל השבטים.
מי שמחפש, אם כן, את צאצאי עשרת השבטים, יכול לחפש בינינו: רוב רובם של בני עשרת השבטים נטמעו בתוך שבט יהודה - בין אם הם לא גלו בכלל, ובין אם הם חזרו בימי ירמיהו או בימי זרובבל - ואינם יודעים היום לאיזה שבט הם מתייחסים.
ג. בני עשרת השבטים שעדיין נמצאים בגלות:
ואולם, המחלוקת במשנה שאותה ראינו בתחילת דברינו ודאי אינה מתייחסת לאותם בני עשרת השבטים שהתערבבו בתוך שבט יהודה, אלא להללו שנשארו בגולה. לגביהם אומר ר' אליעזר שהם עתידים לחזור, ור' עקיבא אומר שהם לא עתידים לחזור. כותב רש"י:
10. רש"י מסכת סנהדרין דף קי עמוד ב
עשרת השבטים - שהגלה סנחריב שנאמר "וַיַּנְחֵם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי".
אין עתידים לחזור - ממקום שגלו, והא דאמרינן בגמרא דירמיה החזירן - לא שהחזירן כולן - אלא מקצתם החזיר.
רש"י סובר, אם כן, שאלו שחזרו הם רק המיעוט של בני עשרת השבטים, והרוב עדיין נמצאים שם. על כך כותב בעל ה'תפארת ישראל':
11. תפארת ישראל, (ר' ישראל ליפשיץ, המאה ה-19, פולין) יכין, סנהדרין י, ג
אמנם מה שכתב רש"י בתחילת דבריו שרק מקצתן החזיר ירמיהו הנביא, אחרי מחילת כבוד תורתו, דוחק, דהרי השתא ארצות לחלח וחבור וכו' בארץ הודו כולן גלויין לנו וידענו שהיהודים בהודו ובכינא (=סין) הם רק מעט מזעיר נגד עם הקודש שבאפריקה ואירופה ובאסיה המערבית, וכבר נתקשה בזה בעל מאור עינים (דף עא, ב). אמנם נראה לי שודאי ירמיה החזיר רבים מהם, וכדמשמע במגילה וערכין, רק שהרבה מהנשארים נטמעו בין הגוים, כאשר ידענו הרבה מהם שהם באינדיען (=הודו) וכינא (=סין) ואבעסיניען (=חבש) ואינן יודעים רק שהם יהודים, ומלין את עצמן ומקיימין איזה מצוות, אבל עבודתם את ה' מעורב עם עבודת אלילים. ובהא פליגי ר' עקיבא ור' אליעזר אם לעתיד לבוא אותן שנשארו מטומעים שוב יתקרבו תחת כנפי השכינה ביד חזקה, כמו שכתוב 'חי ה' צבא-ות אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם", ואף שכמה מהן הם עובדי עבודה זרה ממש, וגם שֵם ישראל נשכח מהן, ורק איזה מנהגי ישראל עדיין מעשה אבותיהן בידיהן, כעם אפאגאנען (=אפגניסטן) שכמה חכמי גיאוגרפיה חושבין שהם יהודים שכוחים, אבל הרי גם במצרים היו כולם עובדי עבודה זרה, והקב"ה ברוב רחמיו פתח בצבת עיניהם וגאלם.
שאלה זו אינה רק שאלה של מחשבה ואמונה בביאת המשיח, אלא שאלה שהפכה להיות שאלה הלכתית כשהתחילו לדון על מעמדם ההלכתי של היהודים באתיופיה. אחד המקורות הקדומים ביותר הדן בשאלה זו הוא הרדב"ז:
12. שו"ת הרדב"ז (ר' דוד בן זמרה, המאה ה-15, צפת) חלק ז סימן ה
שאלת ממני אודיעך דעתי במי שקנה עבד חבשי מאותם היהודים הדרים בארץ כוש איך יתנהג עמו, אם יוצא בשש או לא, וכל הדינים הנוהגים בעבדים אם נוהגים בו או לא.
תשובה: לא מצינו עבד עברי אלא מכרוהו ב"ד בגנבתו או מוכר עצמו, ואין אדם רשאי למכור את עצמו אלא א"כ העני ביותר. ואפילו ליתן לבעל חוב אינו יכול למכור עצמו אלא א"כ צריך לאכלו בלבד הילכך זה שקנה העבד החפשי כיון שנתברר לו שהוא יהודי אין זה אלא פדיון שבוים, לא קנין עבדים, והמצוה היתה מוטלת על כל ישראל לפדותו כדי שלא יטמע בין העכו"ם, וכ"ש הוא: השתא ומה מי שמוכר עצמו לעכו"ם אמר קרא או דודו או בן דודו יגאלנו וב"ד כופין את הקרובים לפדותו, לא פדאוהו קרובים מצוה על כל ישראל לפדותו וכיון שקדם זה וקנה אותו זכה הוא במצוה רבה אבל אין לו דין עבד כלל אלא יוצא כל זמן שירצה והרי הוא כשכירו ולקיטו...
ואע"ג דאיכא ספק אחרינא שהרי כל אלו החבשים הדרים בארץ כוש הם הם מתנהגים כדת הקראים שהם צדוק וביתוס ואין אנו מצווים לא לפדותם ולא להחיותם, מ"מ מסתברא לי דהני מילי אלו שהם דרים בתוך הרבנים ורואים דברי חכמים ומלעיבים ומלעיגים עליהם, על אלו ועל כיוצא בהם אמרו מורידין ולא מעלין והם המשפחה הארורה אשר כתב הרמב"ם ז"ל. אבל אלו הבאים מארץ כוש הם משבט דן בלי ספק ומפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה תפסו להם פשטי הכתובים. אבל אם היו מלמדים אותם לא היו פוקרים בדברי רבותינו ז"ל, והוי כתינוק שנשבה לבין העכו"ם. תדע, שהרי צדוק וביתוס בבית שני היו ושבט דן גלה קודם, ואפי' אם תמצא לומר שהדבר ספק מצוה לפדותם. אבל לענין יוחסין אני חושש שמא קידושיהן קדושין וגיטם אינו כתיקון חז"ל שהרי אינם יודעים כלל בטיב גיטין וקידושין.
ואולם, דוקא ייחוסם של בני אתיופיה כיהודים יצר בעיה חמורה יותר: שהרי כל עוד הם מוגדרים כגויים הם יכולים להתגייר ולבוא בקהל, אבל אם הם מוגדרים כיהודים, יכול להיות שיש בהם בעיה של ממזרות, והם יהיו אסורים לבוא בקהל עולמית! כך אכן כתב הרב ולדינברג:
13. שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן סו
וכה ראיתי גם בספר אוצר ישראל ערך פלשים, שכותב דאם מגרשים נשותיהם מגרשים אותם בפני קהל ועדה ולא בגט פטורין בכתב, ואינם יודעים מדין יבום, ומקריבים קרבנות בבית מקדש שיש להם שם וכו' וכו' מהנהגות הפוכות מדיני התורה. וכן כי יש בהם תערובת מעמי הנכר, ובכלל הוא מביא שבעיני רבים ושלמים מחוקרי זמננו הפלשים יושבי ארץ כוש אינם מעדת ישראל ולבבם נוטה לחשוב אותם בתוך כתות הנוצרים המתקרבים לדת היהודים. עיי"ש באריכות.
באופן שיוצא לנו שכל כמה שנחוש עליהם שהמה יהודים הבעיה מחמירה מכמה פנים ביותר משום החששא של יחוס בהיות ולא ידעו כל הזמן כלל מטיב גיטין וגירושין, ואם ניתן להם דין תינוק שנשבה כפי שנוטה הרדב"ז לקבוע, הא מבחינה זאת תקנתם היא קלקלתם דיש מקום אזי לומר יותר שאינם פסולי עדות וקדושיהם קדושין, וגיטיהם מיהא אינו גט דהא למעשה לא מסדרים גט כדין, וגם לא יודעים מדיני יבום, וגם לרבות לא מדיני עריות כמקובל עלינו ממדרשם ז"ל... ומאידך כל כמה שיתברר אצלנו ביותר שבכלל לא מבני ישראל המה תפתח לפנינו הדרך ביותר שנוכל לקבלם ע"י גירות כדת וכדין.
גם הרב משה פיינשטיין סבר שיש להטביל את יהודי אתיופיה מספק. אבל הרב עובדיה יוסף דחה את דבריו בשני הדברים: ראשית, הוא קובע שהם יהודים לכל דבר ואין לערער על יהדותם ולכן לדעתו אף אין להצריכם טבילה לחומרא. גם לגבי ייחוסם, מוצא הרב עובדיה יוסף נתיב להקל, והוא סובר שאין בעיה של חיתון עם בני העדה האתיופית למרות שאנו מגדירים אותם כיהודים. הסברא היא שכמו שאנחנו אומרים שהגט שלהם אינו גט, גם הקידושין שלהם אינם קידושין, וממילא אין בהם בעיה של ממזרות:
14. שו"ת יביע אומר (הרב עובדיה יוסף) חלק ח - אבן העזר סימן יא
בענין עולי אתיופיה, הפלשים, ידוע מה שכתב הרדב"ז בשו"ת דברי דוד (סימן ה), שכל אלו החאבישיש הבאים מארץ כוש הם משבט דן בלי ספק, ומפני שלא היו בימיהם חכמים בעלי קבלה, תפסו להם פשטי הכתובים, אבל אם היו מלמדים אותם לא היו כופרים כדת הקראים שהם צדוק וביתוס, ולכן דינם כתינוק שנשבה בין העכו"ם, ומצוה לפדותם ולהחיותם... והחרה החזיק אחריו תלמידו הגדול המהריק"ש בהגהותיו ליורה דעה (סימן קנח) שכתב בזו הלשון: היהודים החאבשיים, אף על פי שנוהגים כמו הקראים אנו מצווים לפדותם ולהחיותם, כי משבט דן הם, ולא למדו מצדוק וביתוס...
וכן ראיתי הלום בתשובה להגאון החסיד הראש"ל רבי רפאל מאיר פאניז'ל זצ"ל, שהסתמך גם כן על הרדב"ז והמהריק"ש, וכתב, ומי יבוא אחר שני המלכים האדירים האלה להרהר שמץ פיסול אחר היהודים האלה, ולא יירא לנפשו מלהיות נכווה בגחלתם, שכל דבריהם כגחלי אש, ומיוסדים על אדני האמת והצדק וכו'. ע"ש...
לכן באתי למסקנא שהפלשים הם צאצאים לשבט מישראל שהדרימו לכוש, ואין כל ספק שהגאונים הנ"ל שקבעו שהם משבט דן, חקרו ודרשו והגיעו למסקנא זו ע"פ עדויות וראיות מהימנות ביותר, וקבלה מפי רבותיהם, על קביעה זו, ולאחר שנתבקשתי ממנהיגי הפלשים אשר פנו אלי בבקשה להתחבר עם אחינו בית ישראל ברוח התורה וההלכה, תורה שבכתב ושבעל פה, ללא כל סייג, ולקיים כל מצות התורה הקדושה, ע"פ הוראות חז"ל אשר מפיהם אנו חיים, אמרתי לנפשי לא עת לחשות, וחייבים אנחנו להצילם מהתבוללות וטמיעה, ולהחיש עלייתם ארצה, ולחנכם ברוח תורתינו הקדושה, ולשתפם בבנין ארצנו הקדושה, ושבו בנים לגבולם...
אולם לא אכחד כי ראיתי להגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, במכתבו מיום כ"ט אדר א' תשי"ד, למחלקה לתרבות תורנית לגולה שע"י הסוכנות היהודית, שכתב לפקפק ביהדותם של הפלשים מפני שראה שהחוקרים מנוי וגמור עמם שהפלשים הם בני גזע לא יהודי שנתגיירו אי פעם, ואם כן הרי ברור שלא נתגיירו על מנת לשמור את היהדות שלנו על פי התורה שבעל פה, אלא יהדות שבדו מלבם, ודינם כמי שנתגייר על מנת לשמור כל התורה חוץ מדקדוק אחד מדברי סופרים, שאין מקבלים אותו (בכורות ל ב), ואם כן שמא אינם יהודים במובן ההלכתי... ונוראות נפלאתי מה ראה על ככה לדחות דברי גאוני עולם שקובעים בודאות שאין ספק שהם משבט דן, מפני דבריהם של חוקרים שמטילים ספק ביהדותם, ומי נדחה מפני מי, אתמהה. ומכל מקום היות שראיתי שעשה מעשה וציוה להרה"ג רבי נתן סאלם זצ"ל שיצרף עמו שני תלמידי חכמים, ויעשו הטפת דם ברית וטבילה, לשם גיור לחומרא, והקבוצות של הפלשים שעלו ארצה היו מתי מעט של כמה עשרות בכל פעם, ולא הביעו שום התנגדות להטפת דם ברית וטבילה, לא רציתי לחלוק למעשה על הגריא"ה הרצוג הנ"ל, ואמרתי מהיות טוב אל תקרי רע. אולם לדינא לא כן אנכי עמדי, ודעתי שיש לסמוך על הפוסקים הנ"ל, שהפלשים יהודים לכל דבר, ואינם צריכים גיור אפילו לחומרא.
...והנה לאחר חקירה ודרישה מפי זקני העדה וכהניה, מתברר שאין לעדה האתיופית קידושין כלל בנתינה ואמירה כפי שחייבה התורה, והנישואין שביניהם שבדרך כלל נעשים מגיל ארבע עשרה שנה ומעלה לחתן או לכלה, ולפעמים אף בפחות מכן, נערכים באופן זה, הורי הבחור מבקרים אצל הורי הנערה, ואם מצאה חן בעיניהם מביעים את רצונם לנישואי בניהם, וקובעים זמן לנישואיהם, ואילו החתן והכלה אינם רואים זה את זו עד ליום החופה, ויום או יומים לפני טקס החופה שולחים הורי החתן תכשיטים ומתנות להורי הכלה, עבור הכלה, ובמקום הטקס של הנישואין החתן נמצא בין האנשים והכלה בין הנשים, ולא קרב זה אל זה, אך אביו של החתן מכריז בפני הנוכחים ומודיע לאבי הכלה על כריתת ברית הנישואין בין החתן והכלה, ואינו נותן שום דבר, לא הוא ולא החתן, והכהן של העדה אומר פסוקי ברכה באמירה בלבד, ותו לא. ואחר הטקס והסעודה הולכים החתן והכלה יחדיו ומתיחדים זע"ז. נמצא שאין עושים מעשה קידושין באמירה ובנתינה כדת של תורה, כי אין להם מושג מדין קיחה קיחה משדה עפרון. וגם כשהולכים ומתיחדים יחדיו, אין כאן קידושי ביאה, שהרי צריך לומר לה בפני שני עדים הרי את מקודשת לי בביאה זו, ולהתיחד בפניהם...
בהא סליקנא ובהא נחיתנא דליכא למיחש לפיסולי חיתון בעדת האתיופים, ומותרים לבוא בקהל ישראל ללא שום גיור אפילו לחומרא. והשי"ת יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות ויאיר עינינו במאור תוה"ק אמן.
אגב, גם בקרב יהודי קוצ'ין התעוררה שאלה, כפי שהביא הרב ולדינברג:
15. ציץ אליעזר (הרב אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ישראל) חלק יב סימן סו
וע"ד יהודי קוצ'ין, הנה ר' יעקב ספיר הלוי ז"ל ביקר במקום מושבם ורבות התחקתה על מוצאם. ובספר מסעותיו אבן ספיר ח"ב מספר לנו שנחלקים לשני מינים, או: קהלות, לבנים ושחורים, ורבה המשטמה בין הלבנים והשחורים, הלבנים אומרים כי השחורים היו עבדי אבותיהם שלקחום מהאומות יושבי הארץ לעבדים ולשפחות והכניסום בדת משה וישראל כמשפט עבדים כנענים, ואח"כ כשחזר עליהם הגלגל מרדו בהם ולא השתחררו והצירו והרעו להם מאד, על כן מחזיקים אותם בעיניהם כעבדים עד היום, אם יבוא השחור בבית הלבן לא ירשהו לשבת בביתו, ויעמוד לפניו כעבדא קמא מארי', ואם יבוא פעם לביהכ"נ של הלבנים לא יתנוהו לשבת על הכסא וישבו כעבדים על הארץ אצל הפתח, לא יעלום לס"ת, ולא יצרפום למנין לכל דבר שבקדושה, ולא יתחום ללבוש בפניהם טלית ותפילין. כדין עבד כנעני לכל דבר, ולא יתחתנו עמהם בשום אופן. וכמ"כ אין בין השחורים כהן או לוי, ומכח זה מסתייעים ג"כ הלבנים שהוא זה מפני שאינם מזרע היהודים.
ואלה השחורים יאמרו, כי רק המה המיוחסים מבני ישראל מזרע הקדמונים הראשונים הראשונים אשר באו או הובאו מגלות ירושלים וא"י לגור בארץ הזאת, ולהם משפט הבכורה, והלבנים באו אחרונים מארצות אדום, (אירופא) ואין להם יחוש בית אבותיהם.
סוגיה נוספת שעלתה בהקשר זה היתה זיהוים של בני שבט המנשה - שהם קבוצה של בערך 7,000 איש מצפון מזרח הודו, אשר ייחסו עצמם לשבט מנשה, וחלק גדול מהם עלה לארץ, עבר גיור לחומרא והשתלב בתוך קהילות דתיות.
|
