אדם (בדרך כלל) אינו מגזים / רפי זברגר

כתובות כז ע''ב 

הקדמה 

המשנה הראשונה בדף דנה בדיני נשים בעיר שנכבשה על ידי האויב:
עיר שכבשוה כרכום, כל כהנות שנמצאו בתוכה - פסולות;
אנו חוששים בחשש סביר כי הנשים ששוהים בעיר כבושה נאנסו על ידי האויב, ומכיוון שאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה, כל נשות הכוהנים בעיר כזאת נאסרות על בעליהן.
אשת ישראל שנאנסה אינה אסורה על בעלה ולכן, המשנה מדברת רק על אשת כהן.
ואם יש להן עדים, אפילו עבד אפילו שפחה - הרי אלו נאמנין.
אם יש עדים שלא נאנסה, אפילו עדים פסולים בדרך כלל כמו עבד או שפחה – מאמינים להם והאשה אינה נפסלת לכהן.
ואין נאמן אדם על ידי עצמו.
עדים אחרים כשרים להעיד על האשה ואפילו פסולים כפי שלמדנו זה עתה, אך אדם אינו נאמן להעיד על עצמו, ולכן האשה אינה נאמנת להעיד על עצמה.
 

הנושא

ואפילו שפחה דידה מהימנא; ורמינהי: לא תתייחד עמו אלא על פי עדים, ואפילו על פי עבד ועל פי שפחה, חוץ משפחתה, מפני שלבה גס בשפחתה!
הגמרא מבינה כי המשנה שהכשירה עדות שפחה כולל שפחתה של האשה, ועל כך מקשה ממשנה במסכת גיטין.
המשנה שם עוסקת באדם הנוטה למות (שכיב מרע) ואין לו בנים מאשתו, ונותן לה גט על תנאי שאם ימות יחול הגט למפרע לפני מותו, ואז האשה תהיה גרושה ולא תיזקק לחליצה או ייבום. בזמן זה שבין נתינת הגט למותו, אסור לו להתייחד עם אשתו, מחשש שהיא תתעבר, ואז הגט ייחשב ''גט ישן''. זוהי הגדרה למקרה בו הבעל מתייחד עם אשתו בין כתיבת הגט למסירתו, ובית הלל אוסרים לגרש בגט ישן. המשנה פסקה כי מותר להתייחד אם יש עד בעת הייחוד, אפילו עם העד הינו עבד או שפחה. בכל אופן המשנה שם מסייגת ופוסקת כי שפחה של האשה אינה כשירה להעיד, כיוון שהאשה לא מתביישת לה לשמש את בעלה בפני שפחתה. זו לכאורה סתירה למשנתנו המתירה לשפחה להעיד שגבירתה לא נאנסה, משמע שהשפחה נאמנת ולא מסתירה מעשי גבירתה.
הגמרא עונה שלש תשובות לשאלה זו:
אמר רב פפי: בשבויה הקילו.
תשובה ראשונה של רב פפי, שיש קולא מיוחדת בנושא שבויה, הנאסרת רק עקב חשד, ולכן משנתנו מתירה גם לשפחת האשה להעיד.
רב פפא אמר: הא בשפחה דידה, הא בשפחה דידיה.
תשובתו השניה של רב פפא עוקרת את הנחת היסוד של השאלה, שקבעה כי משנתנו מדברת גם על שפחת האשה.
אומר רב פפא כי המשנה במסכת גיטין עוסקת בשפחת האשה, אך משנתנו מדברת רק על שפחת הבעל, ולכן אין סתירה.
ושפחה דידה לא מהימנא? הא קתני: אין אדם מעיד על עצמו, הא שפחה דידה מהימנא!
הגמרא מקשה על רב פפא מלשון ההסתייגות בהמשך המשנה אשר קבעה כי אדם אינו נאמן להעיד על עצמו, משמע כי רק במקרה זה אין נאמנות, אך לשפחה, אפילו היא שפחה של האשה יש נאמנות, בניגוד לתשובת רב פפא.
שפחתה נמי כעצמה דמי.
עונה רב פפא תשובה מעניינת: שפחה של אשה נחשבת כאילו זה האשה עצמה (בדומה (אך כמובן לא זהה) לכלל ''אשתו כגופו''), ולכן שפחת האשה נחשבת כאילו היא האשה עצמה שהיא כאמור פסולה להעיד על עצמה.
רב אשי אמר: הא והא בשפחה דידה, ושפחה מיחזא חזיא ושתקה, התם דשתיקתה מתירתה - לא מהימנא, הכא דשתיקתה אוסרתה - מהימנא.
רב אשי עונה תשובה שלישית לסתירה בין המשניות, וקובע כי שתי המשניות עוסקת גם בשפחת האשה. אבל יש הבדל בין נאמנות השפחה בשתיקה לנאמנות המבוטאת בדיבור. שם בגיטין, שתיקתה של השפחה אשר לא מספרת כי גבירתה נבעלה בעת הייחוד, היא המתירה את גבירתה (ומכשירה את הגט). לעומת זאת במשנתנו, שפחתה אמורה להעיד כי לא נבעלה בעת שיבייתה – הוצאת דבר שקר מהפה (אם העובדה איננה נכונה), גם שפחת האשה אינה עושה, ולכן אם העידה על כך היא נאמנת.
השתא נמי אתיא ומשקרא!
מקשה הגמרא: גם אצלנו יש מקום לחשוש כי מכוח נאמנות השפחה לגבירתה היא גם תעיד עדות שקר שלא נבעלה. ומדוע לא חוששים לכך ומאמינים לשפחה?
תרתי לא עבדה.
עונה הגמרא כי שני דברים אסורים גם השפחה אינה עושה. היא לא הייתה שותקת למראה בעילת גבירתה, ולאחר מכן גם מעידה עדות שקר כי היא לא נבעלה. לכך אנו לא חוששים, גם לא מפיה של השפחה.
הגמרא מוכיחה בהמשך את העיקרון של ''תרתי לא עבדה''.
  

מהו המסר

משמעות תשובת הגמרא ''תרתי לא עבדה'' מלמדת אותנו כי גם לשקרנים ולרמאים יש כנראה גבולות. אמנם שפחה מסורה מאוד לגבירתה, ויש לחשוש כי היא מנסה לחפות עליה בכל מיני דרכים, אך גם להסתיר את האמת וגם לשקר במפורש – אין אנו חוששים.
עיקרון זה נכון גם בתחומים אחרים של חיינו. לפעמים אנו חוששים מכל מיני מעשים לא טובים של אנשים, וגם של ילדינו, אך ככל הנראה, במצב ''רגיל וסביר'' גם לאנשים אלו יש כאמור גבולות שהם לא יעברו אותם.
עובדה זו אמורה להרגיע במעט הורים החוששים למעשי קונדס של ילדיהם. גם אם הם שתקו ולא סיפרו על כל מעלליהם, יש יסוד סביר להניח שהם לא יגזימו ולא ישקרו ויספרו על דברים שלא קרו בפועל במצח נחושה.
אין זה כלל גורף לכל המקרים (במיוחד לא כאשר מדובר בילד שכבר עבר ולא דיבר אמת מספר פעמים, בבחינת "עבירה גוררת עבירה"), אך כאמור, יסוד סביר להניח הנחות אלו יש ויש. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]