רישום ותיעוד / רפי זברגר

כתובות כ ע''א

הקדמה 

הפרק שלנו עוסק בענייני משפט, והפעם נתייחס לאופן העדות של העדים.
נקדים ונצטט פסוק מספר דברים (י''ט, ט''ו):
לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר:
על פסוק זה דורשת הגמרא במסכת יבמות (ל''א.) ובעוד מקומות: ''מפיהם ולא מפי כתבם''.
כלומר, עדות צריכה להיות בפה ולא מן הכתוב. האם ניתן להעיד רק בעל פה כפי הנלמד כאן, או אפילו להעיד מתוך הכתוב, אם הדברים מזכירים לנו את סיפור המעשה? זה נושא מאמרנו.
 

הנושא

תנו רבנן: כותב אדם עדותו על השטר, ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים.
פוסקת הברייתא כי אם אדם נקרא להעיד וחושש שמא ישכח את עדותו לאחר זמן, הוא כותב את העדות, מותר לו לאחר זמן מה להיזכר בעדות מתוך כתבו ולהעיד עליה.
אמר רב הונא: והוא, שזוכרה מעצמו.
רב הונא מסייג את דברי הברייתא רק למקרה שאדם ''נזכר קצת בעדותו'' (רש''י) ללא הדברים הכתובים, והדברים הכתובים באים רק להשלים את כל העדות על כל פרטיה ודקדוקיה.
רבי יוחנן אמר: אף על פי שאין זוכרה מעצמו.
רבי יוחנן חולק על רב הונא וסובר, שאפילו אם לא זוכר כלל וכלל את המקרה, ורק הדברים הכתובים מזכירים לו את עדותו, גם אז יכול להעיד על המעשה. מוסיף רש''י בהסבר דעת רבי יוחנן:
אבל אינו נזכר לגמרי – לא. דרחמנא אמר: מפיהם ולא מפי כתבם.
לפי הסבר זה גם רבי יוחנן מצריך שאדם ייזכר בעדות. אך לא צריך שייזכר לפני קריאת הכתובים, אלא מספיק אם נזכר בעקבות כך שמעיין במה שכתב. אבל אם גם לאחר שהסתכל בכתוב אינו נזכר בעדותו, גם לפי רבי יוחנן אין העד יכול להעיד. וזאת על סמך דברי חז''ל שהוזכרו בהקדמה ''מפיהם ולא מפי כתבם''.
נמצאנו למדים שיש ארבע רמות של זיכרון:
1. זיכרון המעשה ללא צורך בעיון הכתובים כלל וכלל.
2. זיכרון מעורפל של המעשה, והכתובים מחדדים ומרחיבים את הזיכרון על כל מה המעשה.
3. אין זיכרון כלל לפני קריאת הכתובים, אך לאחר עיון בהם, הוא נזכר בעדות, ומרחיב ומפרט על פי הכתוב.
4. גם לאחר קריאת הכתובים העד אינו נזכר כלל בסיפור המעשה, וכל כולה של העדות נאמרת מפי הכתב.
לפי כולם אפשרות הראשונה היא הטובה ביותר, ואף האפשרות השניה מקובלת על כולם. אפשרות רביעית מקובלת על כולם כפסולה, לפי שיטתו של רש''י. מחלוקת אמוראים לגבי אפשרות שלישית: לרב הונא פסול ולרבי יוחנן כשר.
אמר רבה: שמע מינה מדרבי יוחנן, הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מנייהו, מדכר חד לחבריה.
רבה הסיק מסקנה מעניינת מדינו של רבי יוחנן. גם אם עד אחד מזכיר לחברו, העד השני, על סיפור המעשה, וכך גם השני נזכר בסיפור – הדבר כשר ועדות שניהם מתקבלת.
סברתו של רבה: אין הבדל בין אם העד נזכר מתוך מה שהוא כתב, לבין אם הוא נזכר מתוך מה שמזכירים לו בעל פה, בשני המקרים – אם התזכורת גורמת לעד להיזכר בעדות – עדותו מתקבלת.
איבעיא להו: עצמו מאי?
הגמרא מסתפקת, מה קורה אם בעל הדין בעצמו מזכיר לעד, והעד נזכר בסיפור המעשה. האם גם במקרה כזה נכשיר את עדותו, או שמא נאמר שבעל הדין יכול להטות את הסיפור לטובתו, מבלי שהעד יבחין בכך ויגרום לעדות לא מדויקת.
רב חביבא אמר: אפילו עצמו, מר בריה דרב אשי אמר: עצמו לא.
באנו למחלוקת אמורים: רב חביבא לא חושש להטיה של בעל הדין, או שהוא סומך על העד, שלאחר שבעל הדין הזכיר לו הוא נזכר בעצמו בכל סיפור המעשה ולכן מכשיר את העדות גם במקרה זה. רב אשי חושש ולא מתיר לעד כזה להעיד.
והלכתא: עצמו לא.
הלכה נקבעה כמו רב חביבא, ועדות שנזכרת על פי דברי בעל הדין פסולה.
 

מהו המסר

השאלה הנידונה בסוגיא זו, האם לכתוב את סיפור העדות כדי שהעד יזכור אותה לאחר זמן מה, מחדדת לנו את הצורך לרשום דברים. הרי זיכרון האדם מוגבל, מי פחות ומי יותר, ואף אדם כמעט אינו זוכר כל דבר שראה, שמע או קרא.
לכן, מומלץ מאוד להשתמש בכלים אשר יכולים לעזור לנו לזכור דברים, במישורים רבים בחיים.
o פגישות שאנו קובעים – כדאי ורצוי לרשום ביומן פיזי, היום עדיף ביומן דיגיטאלי שאף "מזכיר" לנו לפני האירוע.
o דברים מעניינים ששמענו, קראנו או ראינו – לרשום לעצמנו במקום שנוכל להגיע אליו לאחר זמן.
גם כאן ניעזר בכל האמצעים הטכנולוגים העומדים לרשותנו היום, ונעדכן את הדברים כך שנוכל לשלוף אותם בעת הצורך ללא מאמץ גדול.
o הגיגים שאנו חושבים עליהם מידי פעם – גם אותם כדאי לרשום ולתעד, כדי שנוכל להיזכר בהם בעתיד, ולהשתמש בהם בעת הצורך. מומלץ מאוד.
היום כל דבר מצולם ומתועד במצלמה – אפשרות טובה מאוד, אך גם בה יש להתנהג בשום שכל ובמידתיות, ולא להשתולל ולתעד כל תנועה וכל דבר אשר זז בקרבתנו.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]