יש מצווה לקבור איברים?
הרב דב קדרון
כתובות כ ע"ב
בגמרא מבואר שתלולית הקרובה לעיר שסמוכה לבית קברות טמאה מספק, מפני שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהם.
בעל שו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן קא) נשאל מאדם שהיה צורך לכרות את רגלו, האם יש מצווה לקבור את הרגל הכרותה.
הוא עונה שלכאורה מהגמרא משמע שיש מצווה לקבור איברים שבאו מאדם חי, וכך נראה לכאורה גם מהמדרש (בראשית רבה פרשה ס) האומר שיפתח נענש על אשר לא רצה ללכת אל פנחס להתיר לו נדרו, ועונשו היה שמת בנשילת אברים, ובכל מקום שהיה הולך אבר נישול ממנו, והיו קוברים אותו, ולכן כתוב (שופטים יב, ז): וימת יפתח ויקבר ב'ערי גלעד', בלשון רבים, ולא בעיר גלעד.
אולם מסקנתו היא שמצוות קבורה לא שייכת באיברים, אלא שיש צורך לשמור שכהנים לא ייטמאו מהם, כי אבר מן החי מטמא כמו מת, וזאת הסיבה שנהגו לקוברם.
גם הנודע ביהודה (מהדורא תניינא - יורה דעה סימן רט), נשאל לגבי כהן שנחתכו רגליו, ורצה להחזיקם אצלו כדי להראות אשר נעשה בו למען יכמרו רחמים עליו, ופסק שאין מצווה לקבור אבר מן החי, אבל מכיוון שהוא מטמא, אסור לאותו כהן לעשות כך, כי אין הבדל בעניין זה בין אבר שלו לאבר של אחר – לכולם אסור לכהן להיטמא.
