החובה לומר אמת בשמו של הקב"ה / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
כתובות יט ע"א
אמר רב חסדא, קסבר ר"מ: עדים, שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו - יהרגו ואל יחתמו שקר.
יש לפעמים ששומעים אמירות מדרשנים כאלו או אחרים על רצון ה' או על כוונותיו, ללא שיש לדברים הללו מקור בתורה הקדושה. האמירות הללו נאמרות מתוך הבנה אישית של האומר אותן, שכך מן הסתם ה' רוצה שבניו יעשו. אלא שמסתבר שהדברים הללו אינם פשוטים כלל ועיקר.
הספרי (דברים, פיסקא פו) מתייחס לעונש המיתה שמושת על נביא השקר, וקובע שאם המזייף דברי חבירו חייב מיתה, הרי שהמזייף דבריו של רבונו של עולם, וודאי שיהיה חייב מיתה.
אלא שעל דברי הספרי הללו, שואל האמרי אמת (ראה, תר"צ) שאלה פשוטה בתכלית: היכן מצינו שמי שמזייף דברי חבירו חייב מיתה?
תשובתו של האמרי אמת היא שדברי רבי מאיר בסוגיית הגמרא שלנו היא ההוכחה. שהרי הוא טוען שהאדם צריך להעדיף למות ולא לחתום כעד שקר, וממילא לכן דברי הספרי הולכים לפי דעתו של רבי מאיר בסוגיה שלנו.
לאור הדברים הללו הוא ממשיך ומסביר שכאשר האדם מזייף את דבריו של רבונו של עולם ואומר דברים בשמו, למרות שאין לו לזה בסיס, ורבונו של עולם מעולם לא אמר אותם, הוא בעצם שומט את הקרקע שעליה הוא עומד.
שהרי "חותמו של הקב"ה אמת" (שבת נה, ב), ואם האל"ף, שהיא האות המייצגת את רבונו של עולם, שהוא אלופו של עולם, איננה שם, והיינו שהאדם אומר דברים ללא שהם מכילים את הנוכחות האלוקית, הרי ששתי האותיות שנשארו הן "מת".
דברים אלו מלמדים אותנו שאמירת דבר בשמו של הקב"ה, כאשר אנחנו איננו בטוחים במאת האחוזים שאכן ניתן לייחס את הדברים הללו אליו, הם גזר דין מוות עבורנו.
לכן, זאת זכות עצומה לומר את דבריו של הקדוש ברוך הוא, אבל חובה עצומה לומר דברים בשמו, כאשר לא בטוחים בכך.
