פרצה הקוראת לגנב / רפי זברגר

כתובות יט ע''א-ע''ב

הקדמה 

אנו ממשיכים לעסוק בענייני מיגו של ''הפה שאסר הוא הפה שהתיר'' ומביאה הגמרא מימרא הנוגעת לדין זה.
נקדים ונסביר מספר סוגים של שטרות:
• שטר אמנה – הוא שטר שהלוה נותן למלווה ללא קבלת הלוואה, כדי שאם ירצה בעתיד ללוות ממנו, השטר כבר יהיה מוכן אצל המלווה. שטר זה נקרא אמנה, כי הוא מגיע מתוך אמונה של הלווה במלווה, שלא יגבה כסף לפני ביצוע ההלוואה.
• שטר פסים – אדם מבקש מחברו שייתן לו שטר שהוא כביכול הלווה לו כסף, רק כדי שיוכל להראות לעולם שהוא עשיר המסוגל להלוות לאנשים אחרים. גם כאן הלווה נותן אמון במלווה שלא יגבה את החוב הכתוב בשטר. 
 

הנושא

אמר רב יהודה אמר רב: האומר שטר אמנה הוא זה - אינו נאמן.
רב יהודה אומר בשם רב כי אין אדם נאמן לומר על שטר מסוים שהוא שטר אמנה. מיד דנה הגמרא מי האדם שאינו נאמן.
דקאמר מאן? אילימא דקאמר לוה, פשיטא, כל כמיניה?
מנסה הגמרא לייחס דברים אלו על שלושת בעלי עניין: לוה, מלוה ועדים. מתחילה הגמרא ואומרת כי לא ייתכן שרב דיבר על הלווה, מכיוון שפשוט וברור לנו שלווה אינו יכול לטעון כי השטר שביד המלווה הינו שטר אמנה ובכך לפטור את עצמו מדמי ההלוואה, שהרי כל לווה יוכל לטעון טענה זו.
ואלא דקאמר מלוה, תבוא עליו ברכה!
דוחה הגמרא גם את האפשרות שהמלווה טוען כי השטר הינו שטר אמנה, שהרי במקרה זה הוא פוטר את הלווה מלשלם לו את חובו, ומדוע שלא נאמין למלווה הפוטר את הלווה?
אלא דקאמרי עדים; אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר, פשיטא דלא מהימני! ואי דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, אמאי לא מהימני?
הגמרא גם דוחה אפשרות לומר כי העדים הם אלו שאומרים שהשטר הינו שטר אמנה, באחד משני המצבים:
• אם ניתן לקיים את עדותם על סמך כתב ידם בשטר אחר, הרי שהשטר מקוים ואין העדים נאמנים לפסלו.
• אם אמנם אין קיום לעדותם ממקור אחר, מדוע באמת אמר רב שהעדים אינם נאמנים לומר כי מדובר בשטר אמנה?
סימן בא"ש
הגמרא מביאה שלושה תירוצים שכל אחד מייחס את אמירתו של רב למישהו אחר. ראשי תיבות של אומרי התשובות הוא בא''ש – רבא, אביי ורב אשי
אמר רבא: לעולם דקאמר לוה, וכדרב הונא, דאמר רב הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו.
רבא מייחס את דברי רב ללווה, והחידוש בדברי רב שהוא סובר כמו רב הונא, שלאחר שהלווה מודה כי השטר אמיתי ונכון, אין צורך יותר לקיים את השטר ממקום אחר. ולפי הסבר זה, הלווה אינו נאמן לומר כי מדובר בשטר אמנה, ונאמין לו מכוח ''הפה שאסר (הודה שהשטר אמת) הוא הפה שהתיר (טען שהשטר הינו שטר אמנה)".
הסיבה שבאמת אינו נאמן בטענה זו, כיוון שאנשים לא נוהגים לתת שטר אמנה, וזוהי מציאות רחוקה מאוד.
אביי אמר: לעולם דאמר מלוה, וכגון שחב לאחרים, וכדרבי נתן; דתניא, רבי נתן אומר: מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר (במדבר ה', ז'): וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ: !
אביי אמר כי רב דיבר על המלווה, ולא מאמינים לו, למרות שבכך הוא מוחל את כספו, כיוון שבד בבד עם המחילה על הכסף הוא ''מחייב'' צד שלישי שהמלווה חייב לו. וזהו לשיטת רבי נתן שקבע כי אם א' חייב ל-ב', ו-ב' חייב ל-ג' הרי ש-ג' יכול לתבוע ישירות את א', אם אין כסף ל-ב'. זהו הנקרא "שיעבודא דרבי נתן". ולכן במקרה שלנו, אם המלווה היה חייב כסף לאדם שלישי, הרי שאותו אדם היה יכול לגבות ישירות מהלווה, ובכך שהמלווה פטר את הלווה מתשלום, הוא גרם להפסד של בעל החוב של המלווה. לכן, במקרה כזה אמר רב, שהמלווה אינו נאמן לומר כי השטר הינו שטר אמנה.
רב אשי אמר: לעולם דקאמרי עדים, ודאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, ודקאמרת אמאי לא מהימני? כדרב כהנא, דאמר רב כהנא: אסור לו לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו, משום שנאמר (איוב י''א, י''ד): אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה:
רבי אשי מתייחס לאופן השלישי, ואומר כי רב דיבר על העדים. הם מנועים מלטעון כי מדובר בשטר אמנה, כיוון שבכך הם מפלילים את עצמם, שהרי אסור לאדם להשאיר בביתו שטר אמנה, ואם הם היו עדים לשטר שכזה, הם סייעו לעבור על איסור זה.
הגמרא בהמשך מביאה עוד הלכות אשר נשענות על הפסוק באיוב ''אל תשכן באוהליך עולה'':
o אסור להשהות שטר פרוע בבית, שהרי יהיה ניתן לגבות על ידו את הכסף פעם שנייה ברמאות.
o אסור להשהות שטר אמנה (כפי שלמדנו) וגם שטר פסים, עקב החשש שהמלווה ימעל באמון שנתנו בו, ויגבה את החוב הכתוב בשטרות אלו.
o אין להשאיר ספר שאינו מוגה יותר משלושים יום, שהרי אדם יכול ללמוד ממנו ולנהוג שלא כדין: לאסור את המותר (שזה פחות בעיה) או להתיר את האסור.
 

מהו המסר

העיקרון החשוב שלמדנו היום הנסמך על הפסוק באיוב ''אל תשכן באוהליך עולה'' מלמדנו שצריך להתרחק ממצבים אשר עלולים לגרום לתקלות. שטרות שאינם אמיתיים שנכתבו למטרות אחרות, הם ''פירצה הקוראת לגנב'' ועלולה לצאת מהם עוולה, שה"חוב" ייגבה למרות שלא היה כלל חוב. כנ''ל לגבי ספר שאינו מוגה ולא בדקו שאין בו טעות.
הפסוק קורא למעשה זה ''עוולה'' למרות שעדיין לא נעשתה העוולה, אלא על שם העתיד: דבר היכול לגרום לתקלה, היא עצמה כבר תקלה שיש להתרחק ממנה.
עיקרון זה חשוב מאוד בחיי יומיום, וכדאי להיזהר שלא להשאיר דברים שעלולים לגרום לנו לטעות, או לעשות דברים אסורים. יש דוגמאות רבות לכך, אך נדמה שבעידן של היום הדוגמאות הכי רלוונטיות קשורות לפלאפון החכם. אדם משאיר לעצמו או לבני משפחתו טלפון חכם פתוח לכל, הרי הוא בבחינת ''אל תשכן באוהליך עוולה''. הקלות הבלתי נסבלת לחטוא ולהגיע ליעדים בלתי רצויים מחייב אותנו לשמור מכל משמר, ולהגן על המכשיר מכל מרעין בישין. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]