כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד / כתובות יט ע"ב
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
במסגרת העיסוק במקרים שבהם עדים עוקרים את עדותם שבשטר מביאה הגמרא בסוגייתנו את דבריו של רב נחמן:
"עדים שאמרו אמנה היו דברינו – אין נאמנין, מודעא היו דברינו – אין נאמנין".
במקרים אלו העדים אינם נאמנים אף אם כתב ידם יוצא ממקום אחר, משום שאסור לחתום על שטר אמנה, שנקרא 'עוולה'. רב נחמן מוסיף שגם עדים שאומרו 'מודעא היו דברינו' אינם נאמנים: ניתן היה לחשוב שאם הסיבה לכך שאינם נאמנים לומר 'אמנה היו דברינו' היא שאינם יכולים להרשיע את עצמם, הרי שבמודעא, שבה העדים אינם מרשיעים את עצמם (שהרי מותר לחתום על שטר כזה כדי להציל את המוכר מן האיומים עליו), הם יהיו נאמנים, ולכן נצרך רב נחמן לומר שאף במקרה זה העדים אינם נאמנים משום שכבר קיימו את עדותם ו"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד".
אולם עדיין יש לשאול: מדוע העדים לא יהיו נאמנים מכוח "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", כמו במשנה, שהרי אין כתב ידם יוצא ממקום אחר?
אפשר שבמקרה שבמשנה, שבו העדים אומרים 'אנוסים היינו' או 'קטנים היינו', הטענה היא שהשטר פסול, וכל קיומו בטל מכוח "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". לעומת זאת, בסוגייתנו העדים אומרים שזו חתימתם, והיא אכן כשרה, אלא שכעת הם מבקשים לומר שהשטר נכתב בנסיבות שבהן לא היה לו תוקף – אמנה או מודעא. כאשר כבר הייתה עדות שלמה, והעדים מקיימים את כתב ידם, אין לומר "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".
