דיבור ''מעולה'' / רפי זברגר

כתובות יג ע''א

הקדמה 

למדנו במשניות קודמות על מחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע לגבי טענת הבעל מול טענת האשה, כאשר בכל המקרים רבן גמליאל מאמין לאשה, ורבי יהושע אמר כי האשה אינה נאמנת שהרי ''לא מפיה אנו חיים''.
נלמד את המשנה השניה בדף עוסקת בעוד שתי מחלוקת בין התנאים הללו:
ראוה מדברת עם אחד, ואמרו לה מה טיבו של איש זה? איש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר, עד שתביא ראיה לדבריה.
הגמרא מיד תסביר מהי כוונת המשנה ''מדברת עם אחד'' (בהמשך המאמר), בכל מקרה מדובר בחשד שהאשה נבעלה לאדם אחר לאחר אירוסיה. אם האשה טוענת כי האיש היה מיוחס ואינו פסול (בלשון המשנה ''כהן''), הרי שבאנו למחלוקתם של התנאים. .
רבן גמליאל ורבי אליעזר מאמינים לה מכוח חזקה שהאשה כשירה ואם נבעלה – נבעלה לכשר, וגם מכוח שהיא טוענת זאת בטענת ''ברי''. לעומתם, רבי יהושע אינו מאמין לאשה שהרי ''לא מפיה אנו חיים'', וחוששים אף למקרי קצה של בעילה לנתין וממזר (שהם מיעוט האנשים) אשר פוסלים אותה מלהינשא לכהונה.
תוספות מסבירים את סברת רבי יהושע מדין ''מעלה עשו ביוחסין''.
היתה מעוברת, ואמרו לה מה טיבו של עובר זה? מאיש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת, ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר, עד שתביא ראיה לדבריה.
מקרה דומה אך יותר חמור, בו אין ספק כי האשה נבעלה שהרי אנו רואים אותה בהריון, והשאלה היא למי נבעלה.
גם כאן אותה מחלוקת: רבן גמליאל ורבי אליעזר מאמינים לאשה מכוח חזקת נאמנות של האשה ועקב טענת ברי שהיא טוענת, ורבי יהושע אינו מאמין לאשה, שוב מדין ''מעלה עשו ביוחסין''.
הגמרא תדון על הצורך בהבאת שתי המחלוקות במשנה.
 

הנושא

מאי מדברת?
הגמרא מניחה שאין הכוונה ברישא של המשנה כי האשה דברה דיבורים בעלמא עם גבר, שהרי זה לא היה מחשידה כי נבעלה לאחר. לכן נשאלת השאלה מה כוונת המשנה במילה ''מדברת''
זעירי אמר: נסתרה, רב אסי אמר: נבעלה
לפי זעירי ראוה עדים שהיא התייחדה עם פלוני (נסתרה) אך אין עדות על בעילה, לעומת רב אסי הסובר כי עדים ראוה נבעלת ממש.
בשלמא לזעירי, היינו דקתני מדברת, אלא לרב אסי מאי מדברת?
הגמרא מתייחסת ללשון ''מדברת'' אשר ניתן להבינה לפי שיטת זעירי, שהרי העדות אינה אלא על דיבור עם פלוני כאשר התייחדה עימו. אך שואלת הגמרא לשיטת רב אסי, מדוע נקטה המשנה לשון ''דיבור'' אם העדות הייתה על בעילה ממש?
לישנא מעליא כדכתיב (משלי ל', כ'): כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן.
עונה הגמרא כי המשנה נקטה ''לשון מעולה ונקייה'' – דיבור במקום בעילה. עיקרון זה למדנו בספר משלי, שהפסוק מתאר אישה נואפת ''המדברת'' ומספרת כי לא עשתה מאומה (לא פעלתי און).
בהמשך דנה הגמרא בצורך של שני המקרים במשנה, לפי כל אחת משיטות האמוראים. 
 

מהו המסר

הגמרא במסכת פסחים (ג.) דנה בענין דיבור בלשון נקיה, ומביא שם רבי יהושע בן לוי מקור מן התורה להנהגה זו:
לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז', ח'): מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה:
התורה הוסיפה עוד שמונה אותיות בתורה (במקום לכתוב ''טמאה'' בארבע אותיות, כתוב ''אשר איננה טהרה'' בשתים עשרה אותיות) רק כדי לא להזכיר מילה פחות יפה (טמאה) בתורה.
אנו לומדים מכאן כמה חשוב לדבר בדיבור נקי ויפה. לדבר חיובי ולא שלילי. להשתדל לא להזכיר דברים לא טובים על אנשים הגונים ובכלל.
עוד על הנושא במאמר שלי בגמרא שם (פסחים ג)
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]