להשתדל לשמוע טוב / רפי זברגר

כתובות ה ע''א-ע''ב

הקדמה 

איבעיא להו: בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי, ולא חיישינן לאיקרורי דעתא, או דלמא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, דחיישינן לאיקרורי דעתא?
למדנו במשנה כי אלמנה נשאת ביום רביעי כדי שאם לא ימצא לה בתולים הבעל יוכל לתבוע אותה בבית הדין, היושבים בימי שני וחמישי. שואלת הגמרא: האם בעילת המצווה של הנישואין ביום רביעי, יכולה להיות גם ביום רביעי עצמו, ואז נאמר שלא חוששים מ''התקררות דעתו'' של הבעל, אשר תגרום לו שלא יגיע לבית הדין כלל וכלל, או שמא יש לומר כי יש לבעול דווקא בליל חמישי, כדי ''שלא תתקרר דעתו של הבעל''.
תא שמע:, דתני בר קפרא: בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים; אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם; טעמא משום ברכה, אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן.
מביאה הגמרא ברייתא של בר קפרא כדי לפשוט את בעייתנו. בר קפרא מסביר כי חובת הבעילה דווקא ביום חמישי, מפני שבה נאמרה ברכת ''פרו ורבו'' לדגים, והוא מוסיף כי אלמנה נשאת ביום חמישי ונבעלת דווקא ביום שישי, כדי להתברך בברכת ''פרו ורבו'' שנאמרה לאדם הראשון.
מסיקה הגמרא כי ככל הנראה אין חשש כזה של ''קירור הדעת'' בין יום רביעי לבקר יום חמישי. שהרי בר קפרא לא הסביר את חובת בעילת הבתולה ביום חמישי משום ''התקררות הדעת''.
אי הכי, אלמנה נמי תיבעל בחמישי , הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים!
כיוון שכבר הבאנו את דברי בר קפרא ממשיכה הגמרא לדון בדבריו ושואלת, מדוע שגם אלמנה לא תיבעל ביום חמישי ותזכה לברכת ''פרו ורבו'' שנאמרה לדגים? בשלב השאלה אנו מבינים שתוקף ברכה זו גדול יותר מהברכה לאדם.
ברכה דאדם עדיפא ליה;
עונה הגמרא כי באמת ברכת האדם עדיפה ולכן אלמנה נבעלת דווקא ביום שישי. בתולה נבעלת ביום חמישי משתי סיבות, אחת – כדי שאם יהיה צורך יוכל הבעל להגיע לבית הדין. וגם משום ברכת ''פרו ורבו'' שנאמרה לדגים. 
 

הנושא

כיוון שלמדנו דברי בר קפרא המשלבים אגדה, מביאה הגמרא עוד שלש מימרות שלו בנושא אגדה, נלמד את השנים האחרונים:
דרש בר קפרא, מאי דכתיב (דברים כ''ג, י''ד): וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ:? אל תקרי אזנך אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון – יניח אצבעותיו באזניו.
בר קפרא דורש את הפסוק בפרשת כי תצא, המחייב את יוצאי המלחמה לקחת גם ''יתד'' כדי לכסות את צואתם, בדרשה אחרת: אֲזֵנֶךָ מלשון אזנך, וְיָתֵד מלשון אצבע. ואז המשמעות היא, כשאדם שומע ''דברים שאינם הגונים'' יכסה את אזנו באצבעו כדי שלא ישמע את הדברים.
והיינו דאמר ר' אלעזר: מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות?
אומרת הגמרא כי דברים אלו של בר קפרא דומים לדברי רבי אלעזר שהשווה את אצבעות האדם ליתדות (כלשון הפסוק).
מאי טעמא? אילימא משום דמחלקן, כל חדא וחדא למילתיה עבידא, דאמר מר: זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גודל!
שואלת מיד הגמרא על דברי רבי אלעזר, האם כוונתו הייתה לומר כי ישנה חלוקה בין האצבעות, ולכל אחת יש משמעות מיוחדת, זה לא ייתכן שהרי למדנו זאת כבר מדברי חכם (מר) אשר ייחס לכל אצבע מידה בתורה:
• זרת – זו מידה של חושן עליה נאמר זרת אורכו וזרת רוחבו.
• קמיצה – האצבע הסמוכה לזרת, שהיא הגבול של אצבעותיו של הכהן, בהם קומצים את המנחה בבית המקדש.
• אמה – אצבע אמצעית, בה מודדים את מידת ה"אמה", כמו למשל כלי המשכן המפורטים בספר שמות.
אמה היא האורך בין אצבע ''אמה'' לבין מפרק הזרוע.
• אצבע – היא האצבע הסמוכה לאגודל, בה מזים על המזבח, למשל בקרבן חטאת.
• גודל היא האגודל, עליו מזים את הדם, למשל על המצורע.
אלא מה טעם משופות כיתידות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יניח אצבעותיו באזניו.
אלא יש לומר בדברי רבי אלעזר, כי אצבע דומה ליתד על מנת לכסות את האוזן אשר שומעת דברים לא הגונים.
תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יכוף אליה לתוכה.
רבי ישמעאל מסביר אופן נוסף לסתימת האוזן בשמיעת דברים לא הגונים: על ידי קיפול האליה הרכה של האוזן.
תנו רבנן: אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, מפני שהן נכוות תחלה לאיברים.
לסיכום מימרות אלו מובאת ברייתא המכוונת אדם שלא לשמוע באוזניו דברים בטלים, מחשש שהם יגרמו לכווייתם של האוזניים, שהן ''רכות ודקות'' כלשונו של רש''י. 
 

מהו המסר

למדנו היום מספר מימרות המלמדות אותנו לשים לב היטב לאילו דברים יש לשמוע ומהן הדברים שאין לשמוע אותם.
הברייתא אומרת כי ''דברים בטלים'' אינם ראויים להישמע. ניתן לומר כי דברים שאין להם משמעות, אלא הם ''דיבורים בעלמא'' הינם דברים בטלים שרצוי מאוד להימנע מהם, אחת כמה וכמה אם נשמעים דברים אסורים, כמו לשון הרע, רכילות וכיוצא בזה. אמנם החפץ חיים למד מכאן יש איסור לשמוע לשון הרע, גם שאין כוונתו לקבל את הדברים (כלל ו' באר מים חיים, סימן קטן ב').
בעידן המודרני, כשיש כל כך הרבה "ערוצי שמע" ו"ערוצי ראיה" העומדים בפני כל אדם, הנחיית חכמים זו רלוונטית שבעתיים. נשתדל להתקרב למקומות "המדברים טוב", ולהתרחק, ולהרחיק את ילדינו, ממקומות המדברים דברים בטלים, על אחת כמה וכמה מקומות המדברים דברים אסורים. אם כבר נקלענו למקומות אלו, נשתמש בכל אמצעי על מנת למנוע מלשמוע את הדברים. 
  

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]