מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

אדם שלא זוכר אם חייב לחבירו

הרב צבי שפיץ

כתובות יב ע"ב

בגמ' בכתובות (יב:) יש מחלוקת לגבי אדם שתובע בטענת ברי [כלומר, ודאי לו שכך היה] את חבירו כסף, והנתבע אומר שאינו יודע אם חייב. שרב יהודה, ורב הונא אומרים, שחייב לשלם, כי טענת ברי מול טענת שמא – טענת ברי עדיפה, ומועילה גם להוציא ממון ממי שמוחזק בכספו, מאחר וישנה טענה על הנתבע, למה הוא לא זוכר האם הוא חייב כסף. ולכן אם יטען הנתבע בודאות שהוא פטור – גם לדבריהם יפטר מלשלם, ויתחייב רק בשבועת היסת לאמת את טענתו.

אולם רב נחמן, ורבי יוחנן סוברים, שגם אם הנתבע טוען שמא, דהיינו איני יודע אם לויתי או התחייבתי לך כסף מכל סיבה שהיא - פטור מלשלם, כי לא ניתן להוציא כסף מהמוחזק בו, על סמך טענת ברי בלבד, למרות שהיא טענה טובה יותר מטענת שמא של הנתבע. ורק אם התובע יביא עדים שיצדיקו את טענתו – יוכל להוציא ממון מהנתבע. וכמותם נפסקה ההלכה בשו"ע חו"מ (סי' עה, ט).

ההבדל ההלכתי בין אם טוען הנתבע, איני יודע אם התחייבתי, לבין איני יודע אם פרעתי

והנה התוס' שם בד"ה מנה לי וכו', מבארים ע"פ המשנה, והגמ' בב"ק (קיח.) שמחלוקת האמוראים קיימת רק באופן שהנתבע טוען – איני יודע האם התחייבתי לך את הכסף שתבעת – כלומר, איני יודע אם לויתי ממך או האם קניתי ממך סחורה או האם הפקדת בידי חפץ לשמור או האם נתת לי כלי לתקן וכדומה. דהיינו – הנתבע מסתפק האם מצידו היתה התחייבות ממונית כל שהיא כלפי התובע. אבל אם הנתבע מודה שהתחייב בשעתו לשלם כסף או רכוש לתובע כגון שלוה ממנו כסף, קנה ממנו סחורה במכולת או בכל חנות אחרת, קיבל ממנו פקדון או כלי לתקן, שכר ממנו את דירתו או ששכר ממנו מכונית תמורת תשלום וכו', וכעת הוא מסתפק - האם פרע לתובע את חובו. במקרים אלו מכיון שהתובע טוען בודאות שלא שולם לו, והנתבע מודה שהתחייב כסף או חפץ לתובע, אלא שמסופק האם שילם או שנשאר חייב, לכן כל זמן שהנתבע לא יטען בודאות שפרע את חובו – חייב לשלם לתובע את תביעתו, אפילו לרב נחמן, ורבי יוחנן.

וההסבר לכך הוא, מכיון שהנתבע פשע בזה שאינו זוכר האם פרע את חובו שגם הוא מודה שהיה. ואדרבה ספיקו מגלה שיש רגלים לדבר שהתובע צודק בתביעתו. לפיכך אע"פ שהנתבע צריך לשלם את הסכום שמודה שהיה חייב לתובע, ולמרות שאינו יכול להשביע את התובע שבועת היסת, מאחר וקימ"ל שאין נשבעין כאשר התובע טוען טענת שמא ולא טענת ברי, אולם יוכל הנתבע להחרים בביה"ד את התובע ע"פ תקנת הגאונים על מי שלוקח ממנו ממון שלא כדין, מושג שנקרא – "חרם סתם".

גדר החיוב לצאת ידי שמים

והנה למרות שהתבאר לעיל שההלכה היא, שאם הנתבע מסופק האם היתה מצידו התחייבות ממונית לתובע, הוא פטור מלשלם. אולם כתוב שם בגמ' בב"ק וכך גם נפסק בשו"ע חו"מ (סי' עה, ט) שאם הנתבע רוצה להיות בטוח שגם בדיני שמים הוא לא חייב – שישלם לתובע מה שביקש או לפחות שיגיעו ביניהם להסכם פשרה, וכל אחד ימחול לשני על היתרה.

ונדגיש, ששונה החיוב בדיני שמים במקרה זה וכן בכל המקרים הנוספים כאשר הספק נובע מחמת תביעות הצדדים כפי שיובא להלן. מאשר כשהחיוב בדיני שמים נובע מחמת היזק ע"י גרמא לממון חבירו. שכשאדם הזיק ע"י גרמא – שם ודאי שנגרם הפסד ממוני לחבירו מחמתו, אולם מכיון שהנזק לא נעשה בידיו או בכוחו של המזיק, וגם לא היה בטוח שיקרה הנזק וכו' לכן ביה"ד אינו יכול לחייבו ממון, אולם בשמים מחייבים אותו לשלם את הממון שחבירו הפסיד מחמתו. משא"כ בנידון דנן, הרי לא ברור לנתבע האם הוא חייב כסף לתובע, ויתכן שהתובע אינו דובר אמת או ששכח את העובדות שקרו, כי הרי התובע אינו מביא ראיה לאמת את דבריו, לכן מכיון שישנו ספק על עצם חיוב הממון האם הוא קיים, לפיכך דקדק השו"ע בלשונו לכתוב – ואם בא לצאת ידי שמים – ישלם. כלומר, לא ניתן להורות לו שיש עליו חיוב לצאת ידי שמים - כי זהו עצם הספק, לכן אם בכל זאת הנתבע רוצה להיות בטוח שלא תהיה עליו תביעה בשמים במידה והתובע צדק בתביעתו, שישלם לתובע או שיתפשר עמו בהסכמת שני הצדדים. אולם אם הנתבע טוען בודאות שפטור – אין עליו חיוב לצאת ידי שמים, כי לטענתו ברור לו שפטור. אלא אם כן הוא יודע בליבו שהתובע הוא הצודק, והוא זה שמשקר בהכחשתו.

אמנם אם גם התובע מסופק האם הנתבע התחייב לו ממון, וגם הנתבע מסופק בכך כגון שזכור לתובע שהנתבע ביקש ממנו הלואה כספית או שרצה לקנות ממנו סחורה מסויימת, וכעת לאחר שחלף זמן רב שניהם מסופקים, האם בפועל היתה הלואה או שנקנתה הסחורה, במקרה זה – פטור הנתבע גם מלצאת ידי שמים, מאחר וגם התובע מסופק ואינו זוכר האם נוצר חוב כל שהוא כלפיו, ואין שום טענה כלפי הנתבע שאינו זוכר זאת.

לעומת זאת כאשר שניהם בטוחים שהיה חוב ממוני מצד הנתבע כלפי התובע כגון שודאי קיבל ממנו סכום מסויים או שודאי שכר ממנו את הדירה וכד', אלא שכעת יש לשניהם ספק האם הנתבע שילם את חובו הכספי. במקרים אלו, אע"פ שהנתבע פטור בדיני אדם, מכיון שגם התובע מסופק האם ישנו חיוב ממון כלפיו, אולם אם הנתבע רוצה להיות בטוח שגם בדיני שמים יפטר – עליו לשלם לתובע את הסכום עליו הם מסתפקים, מכיון שבמקרים אלו ישנה טענה על הנתבע – מכיון שאתה מודה שהתחייבת ממון, למה אינך זוכר האם שילמת אותו. או שיתפשרו ביניהם בהסכמה על חלק מהסכום, וכל אחד ימחל לשני על החלק שלא משלם או על החלק ששילם, אם האמת היא שפטור מהתשלום.

טענת המלוה ללוה, שהיה שטר מזויף כשפרע חובו

כתב הט"ז חו"מ (סי' עה), מי שפרע לחבירו או לגמ"ח את סכום ההלואה שחייב להם, וכעבור זמן לאחר פירעון ההלואה טען לו המלוה, שבין שטרות הכסף היה שטר אחד או יותר מזויף. והלוה משיב – איני יודע האם אני שילמתי לך את השטר הזה או אולי קיבלת אותו מאדם אחר? במקרה זה, לאחר שהלוה קיבל את פירעון החוב – פקע מהמלוה חובו כלפיו, ולכן מכאן ואילך נחשב הדבר – שנולד ביניהם ספק חדש שמהותו – איני יודע האם אני חייב לך כסף תמורת השטר המזויף שמצאת, כי אולי אדם אחר נתן לך שטר זה? נמצא שהספק הוא האם התחייבתי לך כסף, ולכן פטור המלוה מלשלם ללוה.

אולם הש"ך בחו"מ (סי' רלב ס"ק כד) מביא שו"ת מהרשד"ם (סי' פ) שספק זה מהותו – איני יודע האם פרעתי לך את חובי, כי השאלה כאן קשורה לעצם פירעון החוב שהיה ביניהם, האם הוא נעשה כראוי. והתבאר לעיל שבספק שמהותו – איני יודע אם פרעתי את חובי, אם התובע טוען ברי, והנתבע אומר שמא, גם לרב נחמן ור' יוחנן חייב הנתבע לשלם.

ונחלקו רבותינו הפוסקים כיצד להכריע בנידון זה, ורובם סוברים כדעת הט"ז שהנתבע פטור מלשלם, כמובא בפתחי תשובה (סי' עה ס"ק כז), וכן נקט גם הנתיבות בחידושים (סי' עה, ס"ק כ) ועוד רבים מהפוסקים. ועכ"פ העיקר כדברי ספר בית מאיר אהע"ז (סי' קעח) שזה ספיקא דדינא, ולכן לא ניתן להוציא כסף מהלוה. אולם אם הגיע למלוה כסף ששייך ללוה – רשאי לתפוס אותו ולומר, קים לי כמהרשד"ם, והש"ך ודעימיה, שחייב לשלם לו עבור שטרות הכסף המזויפות.