כיצד נראית הזוגיות הראויה - הדרן עלך למסכת יבמות

הרב יוסף סלוטניק

עניינה של מצוות הייבום היא אדם נשוי שנפטר מן העולם כשאין לו בנים, ואחיו נושא את האלמנה. אולם מהותה ומטרתה של המצווה משתנה לאורך הדורות: בתורה היא מכוונת להקים את שמו של הנפטר, במגילת רות (שאפשר להתלבט עד כמה מדובר שם בייבום) המוקד הוא דאגה לאלמנה עצמה, ואילו בחז"ל אפשר לראות, בין השאר, מגמה שממוקדת בעיצוב זוגיות ראויה גם במקרה שהיא נכפתה על הצדדים.

הייבום בתורה – הקמת שם המת

פסוקי התורה המצווים על הייבום מתארים לא רק את המצווה והלכותיה אלא גם את מטרתה:

כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. **וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.** וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל. (דברים כה, ה–י)

המטרה המוצהרת היא "וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל", ומטרה זו מושגת כאשר היבם מייבם את היבמה, ואז "הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת". מטרה זו ניכרת גם מתיאור החליצה שם היבמה מכריזה "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו", כלומר פעולת החליצה המבזה את היבם היא בעטיו של חוסר הרצון שלו לבנות את בית אחיו, ובך הוא מקבע את הטרגדיה של האדם שנפטר מהעולם מבלי להשאיר בו חותם בדמות צאצא.

המשך הסיפור מתאר את תמר הלוקחת יוזמה לידיה ומפתה את יהודה עצמו. במקרא לא ברור מה המוטיבציה של תמר לעשות מעשה זה. אפשר להציע שהיא דאגה למצבה האישי, כאשה שאינה רוצה להישאר כל ימיה כאלמנה בבית אביה, ועל כן רוצה לדאוג שיהודה עצמו ייקח עליה אחריות. ראיה לכיוון זה אפשר לראות בכך שהמקרא מדגיש "וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ", כלומר שלא המשיך לחיות חיי אישות עם תמר, דבר המעיד שאולי זאת הייתה מטרת התוכנית מלכתחילה. נראה שכך הבין גם הרמב"ן, המתאר את המוטיבציה של תמר: "אז מהרה תמר ברב תאותה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה".

מגילת רות – גאולה ודאגה לאלמנה

במקרא יש עוד סיפור על מעין ייבום – רות ובועז. גם בסיפור זה יש אלמנה וקרוב משפחה הנושא אותה לאישה. ואכן האבן עזרא מצטט פרשנות קראית הרואה בסיפור זה מודל ליבום ועל בסיסו הם קובעים שהייבום אינו דווקא באחים אלא בכל קרובי המשפחה. האבן עזרא עצמו תוקף עמדה זו בקצרה ואומר:

גם הם אמרו, כי אינם אחים ממש, כי אם קרובים, והביאו ראיה מבועז, ולא אמרו כלום, כי אין שם זכר יבום כי אם גאולה (אבן עזרא דברים כה, ה)

אכן המקרא ברות אינו מזכיר אף פעם אחת את מעשה הייבום. יתרה מזאת, בתחילת הסיפור יש אזכור כמעט מפורש לרעיון הייבום, אך על דרך השלילה, כאשר נעמי אומרת שבמקרה של רות וערפה לא יכול להיות ייבום:

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ ... (רות א, יא–יג)

לעומת זאת, המגילה מזכירה יותר מעשרים פעמים את השורש גא"ל, הן בתיאור הפעולה המבוקשת, והן כשם תואר לאדם העושה אותה, למשל:

"וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל" (רות ד, ג–ד).

אך אין כאן רק הבדל סמנטי. מוקד הסיפור ברות אינו הקמת שם לאח המת על ידי הקמת זרע, אלא בעיקר הדאגה לרווחת האלמנה. בד בבד מוזכרת גם גאולת הנחלה של אלימלך, מחלון וכליון שנמכרה לאחר (על בסיס הנאמר בויקרא כה), שלא תישאר ביד זרים. ואכן הגואל מסכים לגאול את השדה, אך כיון שבועז התנה את גאולת הקרקע בגאולת האלמנה מסרב הגואל לגאול:

וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קניתי [קָנִיתָה] לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ. וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל. (שם, ה–ו)

חשוב להדגיש שהקישור בין גאולת הקרקע וגאולת האישה אינו מקרי, ובשניהם ההתמקדות היא בגאולה, והאישה הנגאלת היא רות שאין לה תומכים והיא רעבה ללחם, ובעקבות הגאולה מישהו ייקח אותה תחת כנפו וידאג לכל מחסורה.

אם כן, נכוחים דברי האבן עזרא שאין כאן פעולת ייבום המעמיד זרע למת ובכך יוצר לו המשכיות בעולם, אלא פעולה של גאולה. פעולה זו קורית כאשר הורע מצבו של אדם עד שאינו יכול לדאוג לנכסיו, ומשפחתו הרחבה (דודו או בן דודו) תומכים בו ושומרים על הנכסים כדי שיישארו בתוך המשפחה. החידוש במגילת רות שדאגה זו אינה רק לנכסים פיזיים כמו שדות, אלא גם דאגה לאלמנת האדם וחובה על המשפחה הרחבה לטפל גם בה.

מהמקרא לחז"ל – טיבה של הזוגיות החדשה

הציפייה שלי כלומד הייתה שמסכת יבמות תשקף את המודל המקראי של הייבום ותתמקד ברצון להקים שם לאח שהלך לעולמו, ולא תתמקד בגאולה, או בדאגה ליבמה עצמה. אך דומה שהמסכת עצמה לקחה תפנית אחרת.

מחד במסכת אין כמעט התמקדות בילד שנולד כדי לוודא ש"הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל". יתרה מכך, מדרשי ההלכה מפרשים את הציווי בצורה אחרת לגמרי:

"והיה הבכור אשר תלד", יכול אם היה שמו יוסי יקרא שמו יוסי, היה שמו יוחנן יקרא שמו יוחנן? תלמוד לומר "יקום על שם אחיו" – מכל מקום. אם כן למה נאמר "והיה הבכור אשר תלד"? מלמד שמצוה בגדול ליבם. (ספרי דברים פיסקא רפט)

על פי דרשה זו אין ציווי שהילד שנולד יהיה קרוי על שם האח המת, אלא הפסוק מצווה על האח הגדול לייבם. הגמרא ביבמות מרחיבה יותר את הדיון על כך ואומרת:

ת"ר: "והיה הבכור" – מיכן שמצוה בגדול לייבם; "אשר תלד" – פרט לאילונית שאין יולדת; "יקום על שם אחיו" – לנחלה, אתה אומר: לנחלה, או אינו אלא לשם? יוסף – קורין אותו יוסף, יוחנן – קורין אותו יוחנן? נאמר כאן "יקום על שם אחיו", ונאמר להלן "על שם אחיהם יקראו בנחלתם", מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן לנחלה; "ולא ימחה שמו" - פרט לסריס ששמו מחוי. (יבמות כד ע"א)

על קביעה זו מעיר רבא:

אמר רבא: אף על גב דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי. (שם)

רבא מודע לחלוטין שפשט המקרא הוא אחר, אך אנו רואים כאן את כוחה של התורה שבעל פה המסיטה את מוקד הדיון מהילד הנולד אל מוקד אחר! בהקשר זה מעניינים דברי הרמב"ן:

איננו כפשוטו שיקראו הבן הראשון בשם המת, ראובן או שמעון כמוהו, שהרי בבעז נאמר כן "ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו" (רות ד, י), ולא קראו אותו מחלון. אבל הכתוב הזה על דרך האמת הבטחה, והנה הוא כפשוטו. (רמב"ן דברים כה, ו)

הרמב"ן רואה את סיפור רות כראיה לכך שאכן אין מצוות הייבום מתמקדת בקריאת הילד הנולד על שם האח המת.

ואכן בשלל הסוגיות שלמדנו במסכת, אין כמעט שום התייחסות לילד הנולד בעקבות הייבום והיחס של ילד זה לדודו שנפטר.

שינוי נוסף הוא ביחס למקרא הוא בתיאור החליצה. מפשט המקראות עולה שמטרת החליצה היא ביזוי היבם על ידי האישה, דבר הבא לכדי ביטוי בשלשה שלבים שונים – חליצת הנעל, היריקה וההכרזה ש"כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו". אין ספק במקרא, ואף לא בסוגיות ההלכתיות, שהאישה היא זו שחולצת לאיש את נעלו, ועם זאת בעשרות מקומות במשניות ובסוגיות, המקורות, משיחים לפי תומם, קוראים לאיש "חולץ" ולאישה "חלוצה", במקום לקרוא לאיש "נחלץ" ולאישה "חולצת" (חריגה המעידה על הכלל ראו במשנה יבמות יב, ד). שינוי זה בשיח מתאר את האיש כעושה הפעולה ובכך נוטל מעט מהעוקץ של הבושה הכרוכה בחליצה. תהליך זה מתעצם יותר עם ההתלבטות במשניות, בסוגיות ואף בהלכה, האם עדיף לחלוץ או ליבם, התלבטות שאין לה מקום בפשט המקרא, שם ברור שחובה לייבם ורק אם היבם מסרב יש לחלוץ.

שינויים אלו ואחרים כמותם מעידים על הסטת מרכז הכובד של המצווה מהייבום המוביל להולדת הילד, אל מוקד אחר. אך האם המסכת מעבירה את המוקד לדאגה לאישה? שאלה זו מורכבת יותר.

הפרקים האחרונים של המסכת אכן עסוקים בדאגה לאישה שמת בעלה, או ליתר דיוק אישה ששמעה או שמעידה שמת בעלה. במספר מקומות הגמרא מדגישה שברקע הדיון עומד הרצון להקל על האישה כדי להציל אותה מכבלי העיגון: "משום עיגונא אקולי בה רבנן" (ראו למשל יבמות פח ע"א וצד ע"א).

מצוות הייבום מציעה מודל חדש של זוגיות, והמסכת מנסה לברר את טיבה ואופיה. תפיסה זו אינה רואה את הייבום כדאגה להמשכיות של הבעל-האח שנפטר מן העולם, והיא אינה מתמקדת בדאגה לאישה שנותרה אלמנה, אלא שמה במוקד את הזוגיות שנוצרה. מתוך ניסיון לחדד את מערכת היחסים בין היבם והיבמה מנחילים לנו חז"ל את המסר, שכאן נמצא לב העיסוק של סדר נשים כולו. הסדר הפותח בזוגיות ש"נכפתה" על הצדדים, ומסיים במסכת קידושין המתארת זוגיות שנבחרה על ידי הצדדים, שמה את שאלת הזוגיות הראויה כלב ליבו של כל העיסוק בסדר נשים.