עצת חכמים / רפי זברגר

יבמות קכא ע''א  

הקדמה 

המשנה בדף שלנו ממשיכה לעסוק בעדות על מוות, והפעם בקביעת המוות בטביעה במים.
נפל למים, בין שיש להן סוף בין שאין להן סוף - אשתו אסורה.
הגמרא מיד אחרי המשנה מגדירה ''מים שיש להם סוף'' – כל שעומד ורואה בארבע רוחותיו, כלומר שיש לו טווח ראיה לקצוות המים מכל הצדדים. רבי מאיר פוסק במשנה (תנא קמא הוא רבי מאיר כפי שנראה בהמשך המשנה) כי עד שראה אדם אשר טבע במים, בין שיש להם סוף ובין שאין להם סוף – אין זו עדות ודאית על מוות ולכן אשתו אסורה להתחתן, מחשש שהיא עדיין אשת איש.
במים שאין להם סוף הסיבה ברורה, שהרי ייתכן שהאדם יצא מן המים מחוץ לטווח הראיה של העד, אך גם במים שיש להם סוף פוסק רבי מאיר כי ייתכן שאדם שהה במים זמן רב, מעבר לזמן שהעד שהה שם, ולכן אין זו עדות מוחלטת על מותו. יש המסבירים את שיטת רבי מאיר, שהחשש הוא שהטובע יצא מידי פעם לנשום, אך העד לא ראה אותו, למרות שמדובר במים שיש להם סוף.
אמר רבי מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול, ועלה לאחר שלשה ימים.
מתוך המעשה הזה הבין רבי מאיר שיש אפשרות שאדם יישאר זמן רב, גם במים שיש להם סוף.
אמר רבי יוסי: מעשה בסומא שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו, ושהו כדי שתצא נפשם והשיאו את נשותיהם.
רבי יוסי חולק על רבי מאיר במים שיש להם סוף. הוא פוסק כי במים שיש להם סוף, כמו במערה שיש בה מים, אם העד שהה זמן רב ולא ראה את הטובע, הרי זו עדות על מוות וודאי, וניתן להתיר את אשתו להינשא לאדם אחר.
ושוב מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים, ולא עלתה בידם אלא רגלו, אמרו חכמים: מן הארכובה ולמעלה - תנשא, מן הארכובה ולמטה - לא תנשא.
הסיפא עוסקת במקרה ששלשלו אדם הקשור בחבל לרגלו לתוך מי ים, ולאחר זמן שהעלו את החבל, נמצא רק רגלו קשורה ללא שאר גופו. פוסקים חכמים שאם מדובר ברגל של האדם למעלה מן הארכובה (ברך), הרי זו עדות וודאית למותו של אדם, שכן, אדם לא יכול לחיות אם רגלו נקטעה למעלה מן הברך, וניתן להשיא את אשתו. אך אם הרגל הייתה רק למטה מן הברך, הרי ייתכן שהוא עדין חי, ואין להתיר לאשתו להינשא.
 

הנושא

ההוא גברא דטבע באגמא דסמקי, אנסבה רב שילא לדביתהו.
הגמרא מספרת על אדם שטבע באגם גדול, המוגדר כ''מים שאין להם סוף'', במקום שנקרא סמקי. רב שילא התיר לאשתו להינשא לאחר, על סמך עדות טביעתו.
אמר ליה רב לשמואל: תא נשמתיה,
כששמע רב על פסיקת רב שילא, וידע כי האגם הזה מוגדר ''מים שאין להם סוף'' ביקש לנדות את רב שילא, כי חשב שהוא פוסק במזיד בניגוד להלכה, האוסרת לאשה להינשא על סמך עדות כזו.
אמר ליה: נשלח ליה ברישא.
שמואל אמר לרב שלא נזדרז לנדות את רב שילא לפני שנשלח לו שאילתות בנושא ונבין את סיבת פסיקתו.
שלחו ליה: מים שאין להם סוף, אשתו אסורה או מותרת? שלח להו: אשתו אסורה.
שאלה ראשונה: מה הדין באדם שטבע במים שאין להם סוף, והוא ענה שעדות כזאת (אדם שראה אותו טובע ולא ראה אותו יוצא מן המים) לא מתירה את האישה להינשא.
ואגמא דסמקי, מים שיש להם סוף או מים שאין להם סוף? שלח להו: מים שאין להם סוף הוא.
שאלה שניה: כיצד אתה רב שילא מגדיר את האגם בסמקי? והוא ענה שהמקום מוגדר כ''מים שאין להם סוף''.
ומר מאי טעמא עבד הכי?
לאור שתי התשובות לעיל שאלו אותו שאלה שלישית: מדוע התיר את האשה על סמך עדות טביעה באגם סומקי?
מיטעא טעינא, אנא סברי, כיון דקוו וקיימי - כמים שיש להם סוף דמי, ולא היא, כיון דאיכא גלי, אימור גלי אשפלו.
התוודה רב שילא בפני שני החכמים ואמר שהוא אמנם טעה בפסיקה. בתחילה חשב שבאגם זה אין זרימות מים, ולכן מוגדר כ''מים שיש להם סוף''. סיבה: אם אדם טובע שם, אפילו אם הוא אגם גדול, הרי שללא זרימה הוא אמור לעלות בטווח ראיה של העד. ואם לא עלה – סימן שהוא מת. אך בסופו של דבר התברר לו שיש גלים וזרימות באגם סומקי, ומשכך, יכול להיות שהטובע עלה במקום שהוא מחוץ לטווח ראיה של העד, ולכן באמת אין זו עדות וודאית על מות האדם, ולכן אין להתיר את אשתו להינשא לאדם אחר.
תשובה זו של רב שילא העידה שהוא לא פסק את פסקו בניגוד לדעת חכמים במזיד, ולכן אין חובה לנדותו.
קרי שמואל עליה דרב: לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן וּרְשָׁעִים מָלְאוּ רָע (משלי י''ב, כ''א)
שמואל למד מהסיפור הזה שהקדוש ברוך הוא מסובב שהצדיקים כמו רב, לא יפלו וישגו, וכך נמנע נידויו המיותר של רב שילא על ידי רב.
קרי רב עליה דשמואל: בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ (משלי י''א, י''ד)
רב למד מסיפור כי תמיד כדאי להתייעץ עם ''יועצים'' חכמים כמו שמואל, ולא לעשות מעשה פזיז לפני כן. 
 

מהו המסר

סיפור המעשה באמת יפה ואכן נלמד ממנו מסרים מעניינים:
• גם אם אנחנו בטוחים בכיוון מסוים, אין למהר ולבצעו, ותמיד כדאי לפני כן, להתייעץ ולשאול בעצתם של חכמים.
• בדיעבד אנו למדים מסיפור זה כמה כדאי ללמד זכות על אנשים, ובוודאי על רבנים ופוסקי הוראה. על פניו נראה שרב שילא באמת פסק בניגוד גמור להלכה, אך לאחר דין ודברים איתו מסתבר, שאמנם הייתה לו טעות בהבנת המציאות, ולאורה פסק מה שפסק, והוא אמנם התוודה שטעה בפסק ולכן יש בהחלט ללמד עליו זכות.

 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]