חזקה ורוב
יבמות קיט ע"א - ע"ב
"מתני'. האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך - לא תנשא ולא תתייבם, עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה. היתה לה חמות - אינה חוששת. ...
גמ'. ... לא תנשא ולא תתייבם וכו' בשלמא יבומי לא, דדלמא מיעברא וקפגעה באשת אח דאורייתא, אלא לא תנשא אמאי? הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים מתעברות ויולדות, לימא רבי מאיר היא, דחייש למיעוטא? ...
אימא סיפא: היתה לה חמות - אינה חוששת; אמאי? הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים מתעברות ויולדות, מיעוט מפילות, וכל היולדות - מחצה זכרים ומחצה נקבות, סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות והוו ליה זכרים מיעוטא, וליחוש! דלמא כיון דאיחזקה לשוק לא חייש. רישא דאיחזק לייבום תייבם? ...
אמר רבא: רישא חזקה לייבום ורובא לשוק, וחזקה לא עדיף כי רובא, ואייתי מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה והוה ליה פלגא ופלגא, לא תנשא ולא תתייבם; סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק, והוי ליה זכרים מיעוטא דמיעוטא".
בת ישראל שנישאה לכהן רשאית לאכול תרומה עד שימות בעלה. וגם אם בעלה יצא אל מעבר לים למדינה רחוקה היא לא צריכה לחשוש שמא מת. ואומר בר קפרא בירושלמי (גיטין פרק ג הלכה ג) שאפילו עזבו אדם בן מאה שנה וחלפו עוד מאה שנה, עדין הלכה שהוא בחזקת קיים.
אך אשה שבעלה הלך למדינת הים ובאו עדים ואמרו לה שמת בעלה, רשאית היא להנשא אם יש לו בנים, או להתייבם אם אין לו בנים.
ומה הדין באשה שבעלה שאין לו בנים הלך למדינת הים יחד עם אשתו השניה, ובאו וסיפרו לאשה הראשונה שהבעל מת? – אסור לה לא להנשא ולא להתייבם עד שתברר ותדע אם האשה השניה מעוברת. אם יתברר שהיא מעוברת, לכשתלד תהיינה שתיהן פטורות מיבום וחליצה. ואם יתברר שאינה מעוברת, אחת מהנשים תצטרך להתייבם או לחלוץ.
נשאלת השאלה למה אנחנו חוששים שהאשה השניה מעוברת? למה לא נסמוך על החזקה? – הרי לאיש לא היו בנים, גם לא שמענו שנולדו בנים אחר כך, אז אנחנו אמורים לצאת מתוך הנחת עבודה שמצב זה לא השתנה!
הגמרא לא הקשתה קושיה זו, אלא הקשתה בדיוק את הקושיה ההפוכה – למה לחשוש שלא נולד בן לאשה השניה, הרי הבעל ואשתו השניה יצאו מיד לאחר החתונה לפני זמן רב, ובדרך כלל לרוב הזוגות נולד בן או בת!
עונה הגמרא, ששתי הקושיות האלה מקזזות זו את זו. מצד אחד החזקה היא שהם יצאו ללא בן, מצד שני רוב הסיכוים הם שנולד להם בן או בת. לכן צריך לחשוש לשני המצבים.
שואלת הגמרא, למה אם כן אין הדין כך גם במקרה הבא במשנה?
הדין הבא הוא שגם כאשר ידוע שלבעל המת לא היה בן, אשתו יכולה להנשא כאשר אין אח שייבם או יחלוץ. ואשתו לא צריכה לחשוש שמא נולד אח לבעלה לפני שהוא מת, למרות שאימו של הבעל יצאה עם בעלה למדינת הים לפני זמן רב.
ושואלת הגמרא במה שונה דין זה מהדין הקודם, הרי מדובר בשתי זוגות נשואים באותו גיל ובאותו משך זמן, למה בדין הראשון חששנו שנולד להם בן, ועכשיו לא חוששים!
עונה הגמרא שבדין הראשון היה רוב, כי רוב זוגות יולדים. אבל בדין השני אין רוב, כי צריך להוולד דוקא זכר כדי להצריך ייבום, וברוב הלידות לא נולד זכר חי, כי חצי מהתינוקות החיים הם נקבות ויש גם מיעוט של הפלות.
בספר אור שמח כתב שרבים תמהו, למה הגמרא חישבה רק לידה אחת? הרי ברוב המשפחות יש יותר מלידה אחת, ולכן ברוב המשפחות נולדים זכרים, ולמה מגדירה הגמרא את לידות הזכרים כמיעוט?
אמנם קושיה זו קשה גם על דין הראשון שהזכרנו – שמי שיצא למדינת הים הוא בחזקת חי גם אם הזקין מאוד. בעצם למה? הרי למדנו שהולכים אחר הרוב, וכיון שרוב האנשים נפטרים לפני גיל 95 לדוגמה, למה מי שבן 95 שנים לא יוגדר כחזקת שאינו חי, או לפחות כספק חי?
התשובה היא בהגדרה של המושג חזקה.
אנשים אינם בודקים בכל שעה אם השתנה דבר מהדברים הקיימים, למרות שכל דבר בעולם ובחיים עשוי להשתנות מדי פעם. אדם יוצא מביתו לאוטובוס מתוך הבנה שהכבישים עדין סלולים, הרכבים תקינים, הנהגים בריאים, ומסלול הקוים לא השתנה מאמש.
וכך הוא גם בהלכה. מה שנכון בשעה מסויימת יהיה נכון גם בשעה הבאה, אם לא התעוררה סיבה לבחון את המציאות מחדש. ואמנם הולכים אחר הרוב, אך רק כדי לקבוע מציאות כללית, ולא כדי לברר את החציון או את הממוצע המדויק.
לכן הולכים אחר הרוב וסומכים על כך שסתם ילד וילדה יגדלו ויהיו פוריים כמו רוב האנשים, ולא חוששים לַמִּיעוּט שמא יתגלו כסריס וכאיילונית שאינם יכולים להוליד.
אבל אצל אדם שהוא חזקת חי, לא קיימת שעה או שנה מסויימת שצריך לעצור בה ולשאול האם מעכשיו צריך לשנות את הקביעה לגבי חזקת החיים.
וכך הוא גם דין "היתה לה חמות - אינה חוששת". אשה שיודעת שלבעלה אין אח, אין לה סיבה לחשוש שהשתנה המצב, גם אם וכאשר חמותה תלד – רוב הסיכויים שלא יוולד אז אח. [ואמנם נכון שעשויה להיות הזדמנות שניה ושלישית להולדת בן, וסך כל ההזדמנויות יכול ליצור רוב. אבל אין שעה או יום שבו מתעורר הצורך להחליט שמעתה נשתנתה החזקה. וזה אף פחות מזקן מופלג שעדין הוא בחזקת חיים למרות שהרוב המוחלט של בני גילו כבר מתו].
אבל דין "האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים" הוא שונה, כי אמנם לאותו הזוג שהפליג מיד לאחר החתונה לא היו ילדים עדיין, אבל זו לא סיבה להגדיר את הזוג כזוג חשוך ילדים באופן קבוע, כי דרך רוב הזוגות הנשואים להתעבר ולהוליד בלידה שפוטרת מחובת יבום וחליצה, כלומר או בן או בת חיים. אותו הרוב משנה את הגדרת בני הזוג, ועומד כנגד חזקת העדר הילדים שהצריכה חליצה. [כי כבר בליל הנישואין והיחוד יכלה האשה להתעבר, והתחיל אז המירוץ ללידה ששוברת את חזקת הזקיקה ליבום.
עיקרון זה מבואר בהמשך אותו הירושלמי שהוזכר קודם (מסכת גיטין פרק ג הלכה ג) "ולא כן תני האומר לאשתו הרי זה גיטיך לפני מיתתי שעה אחת וכן האומר לשפחתו הרי שטר שחרוריך לפני מיתתי שעה אחת שהיא אסורה לוכל בתרומה מיד? תמן משעה ראשונה נתקלקלה. ברם הכא לכשימות היא מתקלקלת".
שואל הירושלמי, האם הקביעה שאדם הוא בחזקת חיים אינה סותרת את הדין שהאומר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת לפני מיתתי אסורה מיד לאכול בתרומה? למה הראשון בחזקת חי ואילו לשני לא עומדת חזקת חיים?
עונה הירושלמי שיש הבדל, אדם הוא בחזקת חי ואין סיבה לעורר חשש שחל שינוי. אבל התולה בתנאי שתלוי במיתה מעורר מיד בשעת מתן הגט את השאלה – האם הגיעה שעה זו של חלות הגט. ולא ניתן לענות לשאלה זו בשלילה ודאית על סמך החזקה ולהתעלם מאפשרות המיתה, כי השאלה עוררה את החזקה המנוגדת – מיתה עבידא דאתי, יום המות בא יבוא.
ורבא במסכת גיטין דף כח ע"ב ניסח את אותה התשובה כך: "שמא מת לא חיישינן, שמא ימות חיישינן". ופירש רש"י: "לשמא ימות מיד ודאי חיישינן דלא מרע לה לחזקה בהכי". כלומר שהחזקה קובעת רק שאין סיבה לתלות שמת בעבר. אבל כאשר השאלה היא על התקופה שלפני המיתה, כל אדם הוא בחזקת עומד למות בשעה כלשהי].
