שלום בין איש לאשתו / רפי זברגר

יבמות קיד ע''ב
  

הקדמה 

היום אנו מתחילים בסייעתא דשמיא את הפרק החמשה עשר, אחד לפני הפרק האחרון. פרק זה עוסק בנאמנות העדות על מות הבעל. למרות שעל פי עיקר הדין כל עדות צריכה להישמע מפי שני עדים, הרי שבנושא עגינות האשה יש דינים מקילים יותר. מאמינים לעדות האשה, הגם שהיא פסולה בדרך כלל לעדות, והיא עד אחד בלבד. יש עוד קולות נוספות כמו ''עד מפי עד'' וכדו'. שתי סיבות לקולא בעדות אשה על מות בעלה:
1. הדבר עתיד להתגלות. האשה יודעת בעדותה כי אם תעיד עדות שקר על מות בעלה, הוא עתיד להגיע בבוא העת, ואז יתגלה כי היא שיקרה בעדותה.
2. למדנו במשנה בדף פ''ז: כי אשה המאמינה לעדות על מות בעלה, ובעקבות כך חלצה ליבמה (אם אין להם ילדים) ונישאה לאדם אחר, ובסופו של דבר יתברר כי הבעל חי וקיים, היא נקנסת בשש עשרה קנסות, כעונש על כך שלא "דייקה בעדות". ומתוך חומר שהחמרנו עליה בסופה (קנסות) מקילים עליה בתחילתה, ולכן מאמינים לה.
משתי סיבות אלו אנו אומרים כי "אשה דייקא ומנסבא" גם בשמיעת עדות של אדם אחר, וגם בעדותה של עצמה.
במאמר זה נלמד את המשנה הפותחת את הפרק. המשנה מלמדנו כי נאמנותה של האשה על מות בעלה הוא כאשר מתקיימים שני תנאים: אין סיבה מיוחדת לומר שהיא משקרת, וכאשר אין סיבה לחשוש שמא האשה הגיעה למסקנה על מות בעלה מתוך השערה ולא מתוך עדות וידיעה ממשית. 
 

הנושא

האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים,
יש נאמנות לעדות האשה, בין אם האשה הייתה באזור שקט ובין אם היו שניהם בחוץ לארץ, מקום שקשה יותר לברר על מיקומו של הבעל, תלוי בשני מצבים:
• שלום בינו לבינה ושלום בעולם, ובאה ואמרה מת בעלי - תנשא, מת בעלי - תתייבם.
o יחסים של האיש והאשה טובים, ואין סיבה לחשוב שהיא מעוניינת מאוד להיפרד ממנו, ולכן לא תעיד עדות אמת.
o יש שלום בעולם ולכן אין חשש שהיא תשער שהבעל מת בגלל שיצא לזמן ארוך בעידן מלחמה והיא תחשוב שהוא ''כנראה נפטר''.
אם שני התנאים מתקיימים, אנו מאמינים לעדות האשה (לאור הסיבות אשר פורטו בהקדמה), ומתירים לה להינשא לאדם אחר, וכן אם אין לה ילדים – מתירים לה להתייבם לאחי בעלה.
• שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם, קטטה בינו לבינה ושלום בעולם, ובאתה ואמרה מת בעלי - אינה נאמנת;
אם לא מתקיימים שני התנאים לעיל, או שאין שלום ביניהם (ואז יש לחשוש שהיא רוצה לצאת מבעלה), או שאין שלום בעולם (ואז יש חשש של השערה של האשה), וכמובן אם שני המצבים לא מתקיימים יחדיו – אין האשה נאמנת, ואסור לה להינשא לאדם אחר או להתייבם לאחי בעלה.
רבי יהודה אומר: לעולם אינה נאמנת, אלא אם כן באתה בוכה ובגדיה קרועין;
רבי יהודה מחמיר יותר מתנא קמא, ואינו מסתפק בשני התנאים לעיל, אלא היא צריכה גם להיראות כאשה שמת בעלה, על ידי בכי שלה וקריעת הבגדים. התנהגות זו אינה קיימת באשה שלא ברור לה כשמש, שאמנם בעלה נפטר.
אמרו לו: אחת זו ואחת זו - תנשא.
סיפא זו של המשנה מפרשת את דעת תנא קמא לעיל, המסתפק בשני התנאים (שלום בינה לבינו ושלום בעולם) ולא מחייבת ביטויי אבילות של האשה, כדרישתו של רבי יהודה (תוספות). 
 

מהו המסר

למדנו היום כי שלום בין איש לאשתו מלמד כי עדותה של האשה אינה בשקר. אך אם יש מתחים ביניהם, האשה עלולה אף לשקר במצח נחושה, ו''להעיד'' עדות שאינה נכונה כלל ועיקר. נסיק מכך שתי מסקנות לחיים:
o אם יש מתחים בין איש לאשתו, הרי "כל דבר אפשרי". מריבות עד כדי צעקות ולפעמים יותר מכך. העברת המתחים גם לילדים, כך שכל אחד מנסה להביא את הילדים לצד שלו, מבלי חשיבה מה עובר על הילדים.
וכמו כן ראינו שגם שקר אינו חסימה בפניהם, והאשה עלולה לשקר בעדותה, הכל מתוך כעס ומרירות, הגורם לרצון להיפרד בכל מקרה.
o נלמד מכאן גם את הצד השני והיפה. אם יש שלום בין אנשים וכמובן בין איש לאשתו, הרי שהדבר מוריד מתחים, והכל נעשה על מי מנוחות. אם כל אחד גם מנסה לרצות את השני, להבין את רצונותיו, מחשבותיו ושאיפותיו של האחר, הרי שזהו מצב הרמוני ונפלא, המביא שמחה בין איש לאשתו ומגביר את השלום בעולם כולו.  


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]