מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

הקדמה לתחילת מסכת כתובות

הרב צבי שפיץ

כתובות ב ע"א

כתוב במשנה בתחילת מסכת כתובות, שבתולה נשאת ביום רביעי בשבוע, מכיון שבזמנם בתי הדין היו דנים באופן קבוע בימי שני, וחמישי בשבוע. וחששו חז"ל שמא כשיבוא עליה בפעם הראשונה לאחר הנישואים, יתברר לבעל שהאשה איננה בתולה, וממילא ישנו חשש סביר שהיא הייתה מרצונה עם אדם אחר, למרות היותה מקודשת לו, ובמקרה זה, אפילו אם בעלה הוא ישראל – היא נאסרה עליו – וחייבים להתגרש מיידית. כמו כן, אם מעשה זה נעשה בעל כורחה, אבל בעלה הינו כהן – היא נאסרה עליו, וגם במקרה זה חייבים להתגרש מיידית.

ומאחר וחששו חז"ל, שמא יעברו כמה ימים בין הזמן שבא עליה בעלה, לבין היום בו יפנה בעלה לביה"ד לברר את הדבר, ובימים אלו האשה תצליח לפייס את בעלה שיתעלם מהדבר, למרות שיתכן והיא נאסרה עליו, ואסור להם לחיות ביחד, לכן אמרו חז"ל שישא את האשה ביום רביעי, ובליל חמישי יבוא עליה, ואם יגלה שאינה בתולה, ביום חמישי בבוקר כשעדיין יחם לבבו, יפנה לביה"ד שיבררו את העובדות. והוסיף רש"י במשנה, שבגלל פנייתו לביה"ד ייצא קול ברבים, שביה"ד דן במעשיה של אשתו, ומחמת כך אולי יבואו עדים ויעידו מה שידוע להם, ותתברר האמת.

סיבת נאמנות הבעל מול הכחשת אשתו

והנה שואלת הגמ' (י.) הרי האשה מכחישה את הבעל וטוענת שהיתה בתולה בעת נשואיה והבעל משקר בדבריו כי שונא אותה, ולכן רוצה להתגרש ממנה מבלי לשלם לה את הכתובה, א"כ למה מאמינים לבעל יותר מלאשה? ובפרט שיש לאשה שתי חזקות שהיא דוברת אמת. א – חזקת כשרות דהיינו, שהתנהגה עד כה כבת ישראל כשרה. ב – חזקת הגוף דהיינו, שהיא היתה בעת הנשואים באותו מצב גופני כמו שנולדה. ומתרצת הגמ', שיש לבעל חזקת נאמנות מיוחדת. כי "חזקה אין אדם טורח בסעודה – ומפסידה". כלומר, מכיון שבזמנם הבעל הכין בשלושת הימים שלפני הנישואין את צורכי סעודת המצוה, לכן ברור לחז"ל, שאם היה שונא אותה עוד לפני נשואיהם – לא היה טורח בגופו ומוציא כסף רב עבור סעודת הנישואין, כדי לגרשה למחרת יום הנישואין.

ולפיכך חזקה זו שיש לבעל הינה ודאית ונחשבת כמו "אנן סהדי", ולכן נאמן בטענתו למרות הכחשת אשתו.

ומסיבת נאמנות זו אמרו חז"ל, מכיון שאת חיוב עיקר הכתובה בסך מאתים מנה אנחנו תיקנו – לכן אנחנו גם הבעלים לתת נאמנות לדברי הבעל, ועל דעת כן תיקנו לאשה חיוב כתובה. אבל ביחס לתוספת הכתובה, שסכום זה התחייב הבעל מרצונו לאשה כמתנה, וממילא חוב זה נעשה עליו כחוב ממוני גמור, כלפי הסכום הזה – אין לבעל נאמנות להכחיש את האשה, מבלי שיביא שני עדים כשרים שמסייעים לטענתו. הביאור האמור עד כה מבוסס על דברי הגמ' בכתובות שם, תוס' שם (ט: סד"ה לא דקא טעין), רמב"ם (פ' יא מאישות), שו"ע אהע"ז (סי' סח סעיפים: א, ח), וט"ז שם (ס"ק ז) וע"ש.

הסיבה למה בזמן הזה לא נאסרת האשה לבעלה

והנה הלכות אלו – אינן קיימות בזמן הזה. מאחר ובימי חז"ל מבואר בגמ' בכתובות (ב.) ובמשנה שם (נז.) ובקידושין (ב.), שבשלב הראשון האיש היה מקדש את האשה בנוכחות שני עדים כשרים, ומעתה האשה נחשבת כאשת איש, ואסור לה להיות עם אדם אחר, והפרדת הקשר שביניהם יכולה להיעשות – ע"י גט או מיתת הבעל בלבד. ולאחר הקידושין היתה האשה חוזרת לגור בבית הוריה, ובתקופה זו אסור לה לחיות עם מי שקידש אותה. ובמשך י"ב החודשים הבאים היתה מארגנת את כל הדברים שנצרכים לחתונה, ולחייהם המשותפים לאחר מכן. ורק כשתמו י"ב חודשים אלו, היו מתחתנים, כלומר, עושים להם חופת נשואים, סעודת מצוה, ומברכים שם שבע ברכות, והבעל לוקח את אשתו לביתו וחיים שם חיי אישות. ומעתה חלים על הבעל כל חיובי הכתובה כלפי אשתו, וכן האשה מתחייבת לבעלה בכל מה שמבואר במשנה כתובות (נט:), ועוד.

לפיכך אם במשך י"ב חודשים אלו הייתה עם אדם זר מרצונה – היא נאסרה על בעלה אפילו אם הוא ישראל. ואם הדבר נעשה בעל כורחה – היא מותרת לבעלה הישראל, אולם אם בעלה הינו כהן – היא נאסרת עליו, בין אם אותו אדם היה יהודי ובין אם היה גוי. לכן בימי חז"ל היתה שייכת המציאות, שכשהבעל טוען שהאשה לא היתה בתולה ביום הנישואין, יש לחשוש שמא הייתה מרצונה עם אדם זר ב-י"ב חודשים לאחר שהתקדשה לו, וממילא היא נאסרת עליו מהתורה, וחייבים להתגרש מיידית.

אולם בזמן הזה המציאות שקיימת עוד מתקופת הראשונים הינה – שעושים את הקידושין והנישואין ביחד מתחת לחופה, שהיא הפרוכת שמוחזקת ע"י ארבעת העמודים מהצדדים, ושם גם מברכים את השבע ברכות. ובמשך הקידושין והנישואין הבעל והאשה נמצאים ביחד בנוכחות העדים ושאר הקהל – ואין שום מציאות שהאשה נאסרה עליו. לפיכך אפילו אם הבעל יטען למחרת הנישואין שהאשה לא היתה בתולה, ואפילו אם נאמין לדבריו, על כורחך דבר זה נעשה בזמן שהאשה היתה עדיין פנויה, והיא לא נאסרה עליו אפילו אם הבעל הינו כהן [למעט אם הייתה עם גוי] כמבואר בחלקת מחוקק (סי' סח ס"ק ח). ולכל היותר מהות טענתו היא – שהיה לו מום במקח שעשה, ולכן לדבריו הוא פטור מלשלם לה את הכתובה ותוספת הכתובה כמבואר בשו"ע אהע"ז (סי' סז, ה) וע"ש בחלקת מחוקק (ס"ק ה), ובבית שמואל (ס"ק ד). וביחס לבירור טענה ממונית זו – הוא יכול לפנות לביה"ד מתי שירצה או למחול לאשתו על טענתו, או להתחייב לה ממון למרות שלטענתו אינו חייב בו, עכ"פ חז"ל אינם מתערבים בכך.

הסיבה למה בזמן הזה לא נאמן הבעל כשאשתו מכחישתו

כמו כן התבאר לעיל ע"פ הגמ' (י.) שהסיבה לנאמנות הבעל בדבריו, למרות שהאשה מכחישה אותו היא – בגלל שאמרו חז"ל, שיש לו חזקה – שאין אדם טורח בסעודה – ומפסידה. לפי"ז כתב הר"ן שם, שאם הבעל לא טרח בסעודה – אינו נאמן בטענתו להפטר מחיוב הכתובה שהתחייב לה. וכך פסק גם בים של שלמה בכתובות (פ"א, סי' כו) שציין שם, שזוהי גם דעת הרשב"א. וכן כתב הט"ז אהע"ז (סי' סח, ס"ק ו) וז"ל ולפי זה עכשיו, [כלומר עוד לפני ארבע מאות שנה] שרוב החתנים אין עושים את סעודת החתונה, אלא אבי הכלה – א"כ אין החתן נאמן בטענת בתולים להפסיד את הכתובה ע"כ. וכן נקט בספר בית מאיר (סס"י סח) ובבית שמואל שם (סס"ק יח). ועוד הוסיף שם בב"ש, שהחתן בזמנינו אינו נאמן בדבריו, בין אם יטען שפתח פתוח מצא וכו' עיי"ש.

לפי זה מאחר והמציאות בזמן הזה שהחתן לא מכין את סעודת הנישואין, ועושים זאת בעלי אולמות החתונה או הקטרינג. וכמו כן התשלום עבור הסעודה הנ"ל הינו ע"י ההורים, אין לחתן שום נאמנות לטענתו אם האשה מכחישה אותו. ואפילו אם רק אבי החתן שילם עבור הוצאות סעודת החתונה – אין החתן נאמן. א – מאחר ואביו אינו טורח אישית בהכנת הסעודה. ב – מאחר ואביו אינו יודע מעצמו את העובדות לגבי הבתולים, אלא רק ממה ששמע מבנו, ויתכן שבנו משקר, לכן במקרה שהאב מכין את הסעודה - לא נתנו חז"ל לחתן נאמנות להכחיש את האשה שיש לה שתי חזקות [כשרות, והגוף] שמצדיקות את דבריה. לכן למסקנה בזמן הזה א – מחוייב החתן בכתובה למרות טענתו. ב – אשתו מותרת לו גם אם היינו מאמינים לטענתו. ג – אסור לו לגרש את אשתו בעל כורחה כתקנת רבינו גרשום מאור הגולה.