אחריות גם בקירוב / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
יבמות קיד ע"א
ת"ש אמור ואמרת – להזהיר הגדולים על הקטנים.
יש תחושה של אחריות כלפי העם, ורצון להשפיע ולתת יהדות ורוחניות לעם שבשדות. אבל איך עושים את זה? איך אמורים לגשת לאדם שרחוק משמירת מצוות ולעניין אותו בתורה, האם להתחיל דווקא בקשר דרך דברים שמדברים וקרובים אליו, אולי לפתוח בשיחה על דברי חולין?
תשובה, שהיא ממש דרך מסודרת וסלולה על הנושא הזה, נותן רבי יעקב יוסף מפולנאה (תולדות יעקב יוסף, פרשת אמור ד"ה מצוה טומאת כהנים) שמדייק את הדברים מדברי הגמרא כאן, וממקומות נוספים.
הוא מסביר שכהנים הוא שם כללי לכל מי שמבקש להקדיש את חייו לה' ולעבודתו. טומאת הכהנים למת מאידך, היא מצב שבו הכהן עוזב את דרגתו הרוחנית עבור נפשו של אדם אחר.
ובנקודה זו ישנם כמה פרטים:
הנקודה הראשונה היא: אדם שמבקש לטפל בנפשו של השני, חייב להביא את עצמו קודם כל למקום של כהונה, היינו של התמסרות גמורה לייעוד הרוחני שלו עצמו, ורק כך ההתעסקות להחיות את נפשו של השני תהיה בגדר של "מת מצווה".
הנקודה השניה היא: הכהן איננו אדם לעצמו. מרגע שהוא קיבל על עצמו דרך זו, ונעשה גדול בעיני ה', הרי שחובתו היא "להזהיר גדולים על הקטנים", היינו - לגרום לכך שאותם אנשים שהם קטנים בעיני ה', בשל דרכם שהיא רחוקה מהאופן שבו הקב"ה רוצה שיתנהגו ויחיו, יזהירו ויאירו באור פנימי.
אולם כאן מגיע נקודה שלישית, שהיא נקודה קריטית.
יכול אותו כהן לחשוב לעצמו, כיצד אקרב את אותם הקטנים? הרי אין לי שיג ושיח איתם! לכן אולי כדאי שקודם כל אתקרב אליהם רעיונית. אנסה להבין היכן הם אוחזים, ולדבר אליהם בשפתם שלהם?
על כך בא הפסוק ואומר: "לנפש לא יטמא בעמיו".
כהן? תדאג לכך שבתהליך שבו אתה דואג לקטנים, לאותם אנשי העם, לא תטמא את נפשך שלך.
שכן, מצד אחד חובתך ככהן היא לדאוג לאנשי העם, אך מאידך החובה היא להיות אותנטי, בדיוק כפי שאתה. לא לנסות להיות משהו שאתה לא. שחס ושלום לא תאבד את כהונתך שלך.
