גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תרס"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף כז עמוד ב
מנין ידע יעקב אבינו ש"כתונת בני חיה רעה אכלתהו" - הלא חיישינן לשאלה?
אחת מדרכי החזרת אבידה לבעליה היא על ידי סימנים, כי כשמוצא האבידה מקבל סימנים, יש לו להכריע על ידם שאבידה זו שייכת לבעליה, וחייב להחזירו לו. ומצינו בסוגייתנו (דף כז ע"ב) לדון באבידה שמורכבת משני חלקים, בחלק אחד של האבידה יש בו סימן, ובחלק השני אין בו סימן, ואכן בא אחד ונתן אותו סימן, אי נכריע על פי זה גם על אותו חלק שאין בו סימן, ונחזיר את שני החלקים לנותן הסימן או יש לחשוש, שמא השאיל את החלק שיש בו סימן לאחר, והלה הרכיבו עם החלק השני, ונמצא שאכן באותו חלק שיש בו הסימן נכריע - שמי שנתן את הסימן הוא בעל האבידה, ואולם - אין לנו עדיין הכרעה על החלק השני.
והגמרא מביאה ברייתא בענין היתר עגונה: "אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו", ועל כך דנו מדוע אין סומכים על הסימנים, ותירצו בגמרא, כלפי סימני הגוף - שאין לנו סימן מיוחד על אותו מת אלא שהוא גדול או קטן, וסימן זה אינו נחשב לסימן, כי "הרבה ארוכין וגוצים יש", וכלפי סימני הכלים אמרו: "דחיישינן לשאלה", כלומר, אנו חוששים שמא השאיל בעלה את בגדיו לאדם אחר והיה לבוש בהן כשמת, והמת שנמצא לפנינו אינו בעל האשה כלל כי אם אדם אחר ששאל ממנו את הבגד, לכן אין אנו מכריעים בזה על פי סימני הכלים.
ובהמשך דנים "אי חיישינן לשאלה - חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן", כלומר, אם כן איך נחזיר חמור כשלא ינתן בו כי אם סימנין על האוכף, כי אם אמנם נכריע שהאוכף שייך למי שנתן הסימנים, אין בידינו להכריע שגם החמור שייך לו, דנחוש שהשאילו לאחר, ועל כך תירצו: "אוכף לא שאולי אינשי, אוכפא משום דמסקב ליה לחמרא", כלומר, אין שמים על חמור אוכף שאינו רגיל בה, ולכן לא חוששים שהשאיל את החמור לאחר. כענין זה אמרו גם לענין טבעת או כיס או ארנקי שהיו קשורים לגט אשה - ונאבדו יחד, שסימני הטבעת והכיס מכריעים גם לענין חזרת הגט, כי "כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי", עי"ש.
לאור האמור נתקשו המפרשים בפרשת וישב, כשהביאו השבטים את כתונת יוסף אל יעקב אבינו, כתיב (בראשית לז, לא-לג): "ויקחו את כתנת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם. וישלחו את כתנת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתנת בנך הוא אם לא. ויכירה ויאמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף", דלכאורה, מנין לו שטרף טרף יוסף, הלא "חיישינן לשאלה", ויתכן שהשאיל יוסף את הכתונת לאחר, והלה נטרף - ולא יוסף.
החתם סופר(וישב שם) כתב בזה: "'ויכירה ויאמר כתונת בני', ר"ל ב'ויכירה', בטביעת עין גמורה... והוסיף לומר 'כתונת בני' - דלא ניחוש לשאלה ומכירה וכדומה, ואחר היה מלובש בו ונטרף על ידי חיה, כי ידע בודאי שיוסף לא ישאיל וימכור בלי רשותו. וכן כתב בתשובת צמח צדק (הקדמון סי' קו) להתיר עגונה עפ"י סברא זו, דנמצא כלי מושאל אצל ההרוג, ומסתמא לא השאילו לאחר - דאין השואל רשאי להשאיל, והכי נמי ידע יעקב שיוסף לא ישאיל בלא רשותו, ומשום כן החליט 'חיה רעה אכלתהו'". הנה בעוד שהחת"ס לא ביאר לנו מדוע אכן לא היה יוסף משאיל ללא רשותו, יש לציין לשו"ת חמדת שלמה (אה"ע סי' לא) שכתב בזה: "הואיל ויוסף היה סמוך על שולחן אביו, לא היה הכתונת שלו ולא היה רשות להשאיל".
בספר באר מים חיים (וישב שם) כתב בזה: "...שנתחכמו [השבטים] דוקא להפשיט את כתונת הפסים, שיהיה זה סימן מובהק ליעקב שטרף טרף יוסף, מפני שבגד זה הוא המיוחד לו ואין דרך לאחר באותו מקום ללובשו, ובזה לא חיישינן לשאלה, וכדברי הראנ"ח בתשובה (ח"א סי' עד, הובא בבאר היטב אה"ע סי' יז סקע"א) עיין שם... 'ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתונת בנך הוא אם לא ויכירה ויאמר כתונת בני'... כלומר, כיון שיש כאן כתונת המיוחד לבני ואין אחר לובשו לעולם ומזה ודאי שחיה רעה אכלתהו כי כבר ראוי להעיד בכזה אף להתיר אשת איש לעלמא מאחר שהוא מיוחד אליו לא חיישינן לשאלה ובודאי 'חיה רעה אכלתהו'".
בספר ישמח משה (וישב שם) כתב בזה על פי מה שהאריך בתשובותיו (שו"ת השיב משה אה"ע ס"ו), שמה שאנו חוששים לשאלה אין זה כי אם כלפי סימנים, כלומר, כשאין אנו יודעים על זהות הבגד ובעליו כי אם בסימנים, אכן, כשמכירים על הבגד בטביעת עין (ראה מכילתין כג ע"ב) לא חיישינן לשאלה, וראה שם הסברא בזה, "ועל פי זה יתבאר הפסוק 'ויכירה', רצונו לומר, שהכירה בטביעות עין ויאמר 'כתונת בני', אם כן ודאי 'חיה רעה אכלתהו', דאלו על ידי סימן, היה מקום לומר... דילמא שאל בגדיו לזולתו הנהרג ויוסף עודנו חי, משא"כ אחר שהכיר הכתונת בטביעות עין, ליכא למימר הכי" (וכן כתב בשו"ת חמדת שלמה אה"ע סי' מב אות יח).
בשו"ת נפש חיה (אה"ע סי' ד) כתב בזה, על פי מה "דאיתא ב'צרור המור' הטעם שנתקנאו אחיו בכתונת פסים, שקשה לומר שנתקנאו בשני סלעים מילת, ופירוש, דהאי כתונת פסים הוי בגדי כהונה, שרצה ליתן לו הבכורה, ומתחילה היה העבודה בכתונת כמו משה ששימש בחלוק לבן... ואם כן היה כתונה הזה בגד של מצוה, ולא חיישינן לשאלה, כפי דברי הפוסקים (ראה שו"ת נפש חיה שם) דבבגד של ציצית לא חיישינן לשאלה, דלא מושלי אינשי מצוה דידיה לאחרינא". (לתירוצים נוספים בזה ראה: שו"ת חמדת שלמה שם סי' לא אות יד, סי' לב אות א, סי' מ אות ז; חמדת שלמה ב"מ כאן; מלא העומר פר' וישב; שו"ת צמח צדק - ליובאוויטש, אה"ע סי' נט; שו"ת שואל ומשיב קמא ח"א סי' רנז; שו"ת זכר יהוסף סי' כט; פתחי עזרה אה"ע סי' יז סקי"ח).
