אשמת אמון
סנהדרין קג ע"ב
"אמון [שרף את התורה], והעלה שממית על גבי המזבח...
אמון בא על אמו, שנאמר (דברי הימים ב' לג, כג) כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה. רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: ששרף את התורה, וחד אמר: שבא על אמו, אמרה לו אמו: כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת ממנו? אמר לה: כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי".
מניין דרשו שבא על אמו?
כתב המהרש"א בחידושי אגדות: "אולי דדייקי בשמיה אמון ע"ש אמו כמו מואב מאב".
וקצת קשה, במה אם כן נחלקו רבי יוחנן ורבי אלעזר?
אלא משמע בגמרא שדרשו מהמילים הִרְבָּה אַשְׁמָה. חד אמר מלשון אש, ששרף את התורה. וחד אמר מלשון שממה, שעבר על אותה עבירה שאין הנאה ממנה כלל. וכמו שדרשו לפני כן אַשְׁמָה מלשון שממית.
