מקלות המתיזות זו את זו
סנהדרין קב ע"א
"(מלכים ב' יז, כא) וַיַּדַּח יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי ה' וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה. אמר רבי חנין: כשתי מקלות המתיזות זו את זו".
פירש רש"י: "כשתי מקלות המתיזות זו את זו - כאדם שיש בידו מקל אחד ומכה בו מקל אחר ומתיזו ומשליכו ברחוק, כך הדיח ירבעם את ישראל מאחרי ה' בעל כרחם".
וכן ביד רמ"ה: "דרך הנערים כשמשחקין במקלות קטנות אוחז שתי מקלות בידו וזורק את אחד מהם וטרם יתרחק המקל האחד הימנו מכה במקל השני את הראשון שבאויר והוא הולך בכח הכאה שניה יותר ממה שהיה הולך מחמת זריקה ראשונה".
בפסוק זה יש כתיב וקרי. הקרי הוא וַיַּדַּח אך הכתיב הוא 'וידא'. ודרשו אותו מלשון תעופה, כמו (תהלים יח, יא) וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ. או אפילו מלשון זריקה, כמו (זכריה ב, ד) לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם, ופירש רש"י: "להשליך".
ועדיין צריך ביאור למה נקטו במשל של שתי המקלות המכות ומעיפות אחת את רעותה.
כמו שביאר הרמ"ה, מקל אחד מכה בכח מסויים. אולם כשמצטרף אליו גם כח הנפילה או ההכאה של המקל השני, המכה חזקה כפליים. כיון שכידוע בחוקי הטבע, כל כח שמכה לכיוון מסוים (וקטור), מקבל מכה באותו כח בדיוק, מהכיוון שכנגדו.
וכך ירבעם, כיון שרצה להרחיק את ישראל משלטון יהודה בירושלים, הדיחם גם מעבודת ה' שבמקדש.
וכיון שטבע האדם (משלי כז, יט) כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם, אנשי יהודה שחשו בניכור השבטים כלפיהם, נעשו גם הם אויבים אליהם, וכח הניכור וההרחקה גדל כפליים.
ועל התרופה למכה זו נתנבא הנביא: (יחזקאל לז) הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי... וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ.
