|
|
הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
עיון בספרים החיצוניים
השבוע התחלנו ללמוד את הפרק האחרון של מסכת סנהדרין, שהוא פרק שרובו ענייני אגדה, והוא פותח במלים 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', אבל מיד אח"כ מסייג את הדברים 'ואלו שאין להם חלק לעולם הבא':
1. משנה מסכת סנהדרין פרק י משנה א
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס. רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים.
ר' עקיבא מונה בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא גם את הקורא בספרים החיצוניים. הספרים החיצוניים הם קובץ של ספרים שלא נכנסו לתנ"ך למרות שהם נכתבו באותה תקופה, פחות או יותר. למרות שאנחנו נוהגים, לפעמים, להתייחס לתנ"ך כיחידה אחת, הרי שהם אינם מקשה אחת כלל. התורה נכתבה ע"י משה רבנו מפי הגבורה, ואילו שאר ספרי הנ"ך נכתבו בתקופה שבין יהושע ועד שיבת ציון - תקופה הנמשכת על פני כאלף שנים. באותה תקופה, או זמן קצר לאחריה, נכתבו גם ספרים אחרים, שלא נכנסו לתנ"ך למרות שחלקם דומים מאוד לספרי התנ"ך. ספר בן סירא דומה מאוד לספר משלי, למשל. הספרים החיצוניים אינם ספרי מינות, אלא להיפך: הם מלאים באמונה בקב"ה. מי שמכיר את ספרי המקבים, למשל, רואה שהכותב חדור אמונה בה'.
מדוע, אם כן, אומר ר' עקיבא שמי שקורא בספרים האלה אין לו חלק לעולם הבא? מהו האיסור לעיין בספרים אלו?
כמו כן ברצוננו לבדוק בשיעור זה האם באמת אסור לעיין בספרי מקבים, בספר בן סירא, בספר יהודית, ספר חנוך, ספר היובלים וכו'? כיצד, אם כן, הכירו חז"ל את תוכנם של הספרים האלה, ואף הביאו ציטוטים מהם?
הגמרא מביאה שתי דעות למה אסור לקרוא בספרים החיצוניים לדעת ר' עקיבא. לפי דעה אחת באמת הכוונה היא לספרי מינים, כלומר לספרים של עבודה זרה, וממילא ודאי שאין הכוונה לאותם ספרים חיצוניים שהזכרתי קודם, כי אין בהם עבודה זרה. אבל לפי דעתו של רב יוסף הדברים אמורים גם ביחס לספרי החכמה כגון ספר בן סירא! ומסבירה הגמרא את הדברים בכך שבספר בן סירא יש דברי שטות:
2. סנהדרין דף ק עמוד ב
רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים וכו'. תנא: בספרי מינים. רב יוסף אמר: בספר בן סירא נמי אסור למיקרי. אמר ליה אביי: מאי טעמא? אילימא משום דכתב ביה "לא תינטוש גילדנא מאודניה דלא ליזיל משכיה לחבלא, אלא צלי יתיה בנורא, ואיכול ביה תרתין גריצים". אי מפשטיה - באורייתא נמי כתב "לא תשחית את עצה". אי מדרשא - אורח ארעא קא משמע לן, דלא ליבעול שלא כדרכה. ואלא משום דכתיב "בת לאביה מטמונת שוא, מפחדה לא יישן בלילה, בקטנותה - שמא תתפתה, בנערותה - שמא תזנה, בגרה - שמא לא תינשא, נישאת - שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה - שמא תעשה כשפים" - הא רבנן נמי אמרוה: אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות. אלא משום דכתיב "לא תעיל דויא בלבך דגברי גיברין קטל דויא" - הא שלמה אמרה: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה". רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: ישיחנה מדעתו, וחד אמר: ישיחנה - לאחרים, ואלא משום דכתיב "מנע רבים מתוך ביתך ולא הכל תביא אל ביתך" - והא רבי נמי אמרה, דתניא, רבי אומר: לעולם לא ירבה אדם רעים בתוך ביתו שנאמר "איש רעים להתרועע".
אלא משום דכתיב "זלדקן - קורטמן, עבדקן - סכסן, דנפח בכסיה - לא צחי. אמר במאי איכול לחמא - לחמא סב מיניה. מאן דאית ליה מעברתא בדיקניה - כולי עלמא לא יכלי ליה". אמר רב יוסף: מילי מעלייתא דאית ביה דרשינן להו: "אשה טובה מתנה טובה, בחיק ירא א-לוקים תנת"ן. "אשה רעה - צרעת לבעלה". מאי תקנתיה? יגרשנה מביתו ויתרפא מצרעתו. "אשה יפה - אשרי בעלה, מספר ימיו כפלים". "העלם עיניך מאשת חן פן תלכד במצודתה. אל תט אצל בעלה למסוך עמו יין ושכר, כי בתואר אשה יפיה רבים הושחתו, ועצומים כל הרוגיה". "רבים היו פצעי רוכל המרגילים לדבר ערוה כניצוץ מבעיר גחלת". "ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה" (ירמיהו ה, כז). "מנע רבים מתוך ביתך ולא הכל תביא ביתך". "רבים יהיו דורשי שלומך, גלה סודך לאחד מאלף". "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך" (מיכה ז, ה). "אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום" (משלי כז, א), שמא למחר איננו, ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו. "כל ימי עני רעים" (משלי טו, טו), בן סירא אומר: אף לילות. בשפל גגים גגו, ובמרום הרים כרמו. ממטר גגים לגגו, ומעפר כרמו לכרמים.
רש"י:
רב יוסף אמר אף בספר בן סירא - שיש בו דברי הבאי, ובא עליהם לידי ביטול תורה.
לא תיפשוט גילדנא מאודניה - לא תטול עורו של דג אפילו מעל אזנו, מפני שאתה מפסיד העור. דאזיל משכיה לחבלא - להפסידא, אלא צלי יתיה בנורא ואכול ביה תרתין גריצין,שאתה יכול לצלות עור הדג עמו ולאכול בו שתי חלות דהוי לפתן לשתי חלות.
גלדנא - שם הדג, לישנא אחרינא: להכי נקט מאודניה, שדרכו של דג להתחיל הפשטו מאזנו.אי מפשטיה - אי ממשמעותיה קא מתמהת באורייתא נמי כתיב.
דלא לבעול שלא כדרכה - דאין הגון לאדם לשנות את דרכו, והיינו דקאמר מאודניה.
לא יישן - אינו יכול לישן. דויא - דאגה.
מנע רבים - אותם שאין לך עסק עמהם מנעם מתוך ביתך.
ולא הכל תביא ביתך - אפילו אותם שאתה מתעסק עמהם לא תביאם תדיר לביתך אלא מבחוץ תדבר עמהם.
איש רעים - שיש לו רעים הרבה.
להתרועע - לסוף מריעים לו שמתקוטט עמהם.
זלדקן - מי שזקנו דקה וחלושה. קורטמן - תדע שחכם וחריף הוא ביותר. עבדקן סכסן - מי שזקנו עבה שוטה הוא. נפח בכסיה - מי שנופח אופיא שבכוסו. לא צחי - בידוע שאינו צמא.
אמר במאי איכול לחמא - האומר:באיזה לפתן אוכל פת זה.
סב לחמא מיניה - בידוע שאינו רעב וקח הלחם מידו, שאילו היה רעב היה אוכל.
מאן דאית ליה מעברתא בדקניה - שזקנו מחולק ומפוצל ויש בין שני שבילות כמין מעבר.
כולי עלמא לא יכלי ליה - בערמימותיה, דמתוך שחשב כל ימיו בערמות הוא משים ידו לזקנו ומושך, כאדם שמחשב, עד שנקרחה, לישנא אחרינא: גרסינן הכרתא, מי שיש לו היכר בזקנו שסעד, כולי עלמא שלא סעדו אין יכולין להגיע לכחו, לישנא אחרינא: גוורתא, והוא לשון קרחה, וכל הני דברי רוח ולכך אין קורין בו.
דרשינן - כלומר אמרינן להו בפרקא, ומשמעינן להו לכולי עלמא כגון כל הני אשה טובה כו', אשה רעה צרעת לבעלה - מה תקנתו - יגרשנה מביתו, כך הלשון של ספר בן סירא
כפליים - מרוב הנאה חשובין ככפליים.
אל תט אצל בעלה - למסוך עמו יין ושכר.
רבים היו פצעי רוכל - כמה וכמה מכות מקבל רוכל המחזיר בעיר [ונושא] תכשיטי נשים ועסקו עמהם, שפעמים שמוצאו בעלה עמה מתיחד עם אשתו ומכהו ופוצעו.
המרגילים לדבר עבירה - ניאוף, הרי הן כניצוץ מבעיר גחלת, כשביב המבעיר את הפחם כך כל אשר להם כלה והולך.
גחלת - אקרי פחם, שאינו בוער, כדאמרינן: גחלים עוממות
ככלוב - דירה של עופות.
רבים יהיו דורשי שלומך - שתהא מתאהב עם הכל, ואף על פי כן לא תגלה סודך לכולם אלא לאחד מני אלף.
מה ילד יום - מה אירע היום, שמא למחר איננו - שמת הוא היום. ונמצא - שמיצר על יום שאינו עתיד לראות, והיינו עולם שאינו שלו שהוא מצטער עליו, ודואג על חנם מיום המחרת שלא תבא עליו צרה.
בשפל גגים גגו - שעני הוא ואינו יכול להגביהו, לפיכך ממטר גגים לגגו - שיורד מטר הגגים הגבוהים לגגו ומזלפים עליו הגשמים, ואין לו מנוחה אפילו בלילות.
במרום הרים כרמו - שאין לו השגת יד לקנות כרם בשפלה בדמים יקרים, וקונה לו באחד מן ההרים בזול, וכל עפר שהוא מוציא לזבל מוליך הרוח מן ההר לשאר כרמים שבבקעה ונמצא העני נפסד.
מסתבר שחכמים הכירו היטב את ספר בן סירא כי הם מביאים ממנו ציטוטים רבים. חלק מהציטוטים, אגב, מופיעים גם בספרים אחרים כגון ירמיהו, מיכה ומשלי. הבעיה של חכמים עם ספר בן סירא, לפי מה שהסביר רש"י, היא שהדברים האלו הם דברי הבאי ושטות. אבל אם כך הם הדברים, למה מתייחסים לכך בכזו חומרה? האם אומרים שמי שקורא עיתון אין לו חלק לעולם הבא? ודאי שבעיתון יש הרבה יותר שטויות מאשר בספר בן סירא, ובכל זאת לא התייחסו לזה בכזו חומרה!
ואכן, גם במדרש רבה מתייחסים חז"ל בחומרה למי שקורא בספרים החיצוניים, ומדגישים שהאיסור אינו רק למי שמעיין בהם לעומק אלא גם למי שקורא אותם בזמנו החופשי להנאתו, ואפילו מי שרק חושב עליהם:
3. במדבר רבה פרשת נשא פרשה יד אות ד
"וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" (קהלת יב, יב). אמר הקב"ה: כ"ד ספרים כתבתי לך. הזהר ואל תוסף עליהם למה? "עשות ספרים הרבה אין קץ". כל מי שקורא פסוק שאינו מכ"ד ספרים כאלו קורא בספרים החיצונים, הוי "הזהר עשות ספרים הרבה", שכל העושה כן אין לו חלק לעולם הבא הה"ד "אין קץ" כמ"ד (דניאל יב) "ואתה לך לקץ". הרי לך המוסיף ספר מהו עונשו. ומנין שאף ההוגה מתייגע בהן? ת"ל "ולהג הרבה יגיעת בשר" שאין בשרו ננערת מן עפרה, כההיא דתנינן ואלו שאין להם חלק לעוה"ב... והקורא בספרים החיצונים.
גם הרמב"ם בפירושו למשנה שלנו כותב שהבעיה בספרים החיצוניים (אלו שאין בהם דברי כפירה) היא העובדה שמדובר בשטויות שאין לבזבז עליהם את הזמן:
4. פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א
וספרים החיצונים אמרו ספרי מינין. וכן ספרי בן סירא שהיה איש חבר ספרים בהזיות מעניני "אלפראסה" שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא אבוד הזמן בדברים בטלים, כגון אלו הספרים המצוים אצל הערבים מספרי הדורות ומנהגי המלכים ויחוסי שבטי הערבים וספרי השירים וכיוצא בהם מן הספרים שאין חכמה בהם ולא תועלת גשמית אלא אבוד הזמן בלבד.
אבל אם הבעיה היא בגלל שאין בספרים האלה תועלת, אולי זה כולל גם דברים אחרים! ר' עובדיה מברטנורא, למשל, מכליל בתוך ההגדרה של הספרים החיצוניים גם את כתבי אריסטו, שבהם דוקא עיין הרמב"ם, כידוע:
5. ר' עובדיה מברטנורא (המאה ה-15, ישראל) מסכת סנהדרין י, א
בספרים החיצונים - ספרי מינים, כגון ספרי אריסטו היוני וחביריו. ובכלל זה הקורא בספר דברי הימים של מלכי נכרים ובשירים של עגבים ודברי חשק שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד זמן בלבד.
אבל המאירי, בפירושו למשנתנו, כותב שהאיסור לקרוא בספרים החיצוניים אינו מתייחס למי שרוצה רק להבין אותם, אלא רק למי שרוצה ללכת באמונתם, והוא מסביר שהאיסור לקרוא בספרים החיצוניים כולל גם את מי שעלול ללכת ולעבוד עבודה זרה בעקבות העיון בספרים האלו, וגם את מי שיאמין בכל מיני שטויות בעקבות קריאתם בספרי החכמה החיצוניים כדוגמת בן סירא:
6. בית הבחירה (ר' מנחם המאירי, המאה ה-13, צרפת) סנהדרין דף צ עמוד א
ר' עקיבא אומר אף הקורא בספרים החצונים. ר"ל שלא להבין ולהורות אלא על דעת לילך באמונתם וכבר ידעת מהם שאין מאמינים אלא במה שהעיון נותן וההקש מחייב:
ובאמת, לכאורה הדברים האלה מוכרחים, שהרי חז"ל, כאמור הכירו היטב את ספר בן סירא, ואף הביאו ממנו ציטוטים רבים, ולפעמים אפילו התייחסו אליו כחלק מכתבי הקודש. כך, למשל, בגמרא הזו:
7. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא צב, ב
א"ל רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי? (=מהו המקור לכך שאומרים אנשים שהדקל הרע גדל ליד אילנות סרק?) אמר ליה: דבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, ותנן במתניתין, ותנינא בברייתא. כתוב בתורה, דכתיב: "וילך עשו אל ישמעאל"., שנוי בנביאים, דכתיב: "ויתלקטו אל יפתח אנשים רקים ויהיו עמו"; ומשולש בכתובים, דכתיב: "כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו". תנן במתני': "כל המחובר לטמא - טמא, כל המחובר לטהור - טהור"; ותנינא בברייתא, "רבי אליעזר אומר: לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו".
מה שנאמר פה 'משולש בכתובים' אינו מתייחס לשום פסוק שנמצא בכתובים אלא לפסוק שנמצא בספר בן סירא (פרק יג)! הגמרא מתייחסת לספר בן סירא כאילו הוא בכתובים! במקום אחר לומדת הגמרא מספר בן סירא שאין לחתן לגור סמוך למשפחתה של אשתו:
8. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא דף צח עמוד ב
דלא דרכא דחתנא למידר בי חמוה; כדכתיב בספר בן סירא: "הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין, וקל מסובין - חתן הדר בבית חמיו, וקל מחתן - אורח מכניס אורח, וקל מאורח - משיב דבר בטרם ישמע".
דוגמא נוספת, שגם בה המדרש מצטט את בן סירא כאילו הוא חלק מכתבי הקודש נמצאת במסכת עירובין:
9. תלמוד בבלי, מסכת עירובין דף סה עמוד א
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: כל שאין דעתו מיושבת עליו - אל יתפלל. משום שנאמר "בצר אל יורה".
רש"י:
בצר אל יורה - בדקתי אחר המקרא זה, ואינו בכל הכתובים, ושמא בספר בן סירא הוא.
וכתב על כך הריטב"א שלמרות שספר בן סירא נכלל בין הספרים החיצוניים, חז"ל מביאים ממנו ראיות פעמים רבות:
10. ריטב"א (ר' יום טוב אלאשווילי, המאה ה-13, ספרד) עירובין דף סה עמוד א
אמר רב כו' שנאמר בצר אל יורה. לא מצינו מקרא זה בכל התורה, ורש"י ז"ל כתב שהוא בספר בן סירא, ואע"ג דבמסכת סנהדרין כללוהו בכלל ספרים החצוניים, מצינו כי חכמים מביאין ראיה מדבריו בהרבה מקומות.
הריטב"א עומד על התופעה שחז"ל מצטטים מספר בן סירא, אבל אינו מסביר איך זה מתיישב עם דברי ר' עקיבא שכל הקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק לעולם הבא, והבהרתו של רב יוסף שהאיסור כולל בפירוש גם את ספר בן סירא. ואולם, לכאורה אפשר להסביר זאת על פי דברי הריטב"א במסכת בבא בתרא:
11. חידושי הריטב"א מסכת בבא בתרא דף צח עמוד ב
כתוב בספר בן סירא. פי' ואע"פ שקראוהו בסנהדרין ספרים החצונים, שמע מינה שלא אסרו שם אלא לעשות ממנו קבע, אבל ראוי להגות בו בעתות ללמוד ממנו חכמה ומוסר, מה שאין כן בספרי מינין ממש.
הריטב"א סובר שיש להבדיל בין ספרי מינים שאין לעיין בהם אפילו קצת, לבין ספר בן סירא שמותר לעיין בו אך לא יותר מדי. הסבר זה יכול להסביר את העובדה שחכמים מצטטים הרבה פעמים מספר בן סירא, אבל יש בעיה אחת בהסבר זה: הוא סותר את דברי הירושלמי, שאומרים בדיוק הפוך:
12. תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק י הלכה א
רבי עקיבה אומר אף הקורא בספרים החיצונים כגון סיפרי בן סירא וסיפרי בן לענה אבל סיפרי המירס וכל ספרים שנכתבו מכאן והילך הקורא בהן כקורא באיגרת. מאי טעמא? "ויותר מהמה בני היזהר" וגו' - להגיון ניתנו ליגיעה לא ניתנו.
ספריו של הומרוס, המשורר היווני, אינם אסורים בקריאה, כי הם לא ניתנו ליגיעה (=ללימוד בעיון) אלא רק לקריאה. אבל ספר בן סירא, שנועד להיות ספר שלומדים אותו, משמע שאסור אפילו לקרוא כלל. דברים אלו מזכירים את דברי המשנה:
13. משנה מסכת ידים פרק ד משנה ו
אומרים צדוקים: קובלין אנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין את הידים וספרי הומריס אינו מטמא את הידים!? א"ר יוחנן בן זכאי: ...כתבי הקדש לפי חבתן היא טומאתן, וספרי הומריס שאינן חביבין אינן מטמאין את הידים.
ההגיון העומד מאחורי דברי הירושלמי הוא שדוקא ספרים שדומים לכתבי הקודש אבל אין בהם קדושה אסור לקרוא אותם, כי אדם עלול לייחס להם קדושה, ואילו ספרים שבכלל לא דומים לספרי הקודש אין בהם כל איסור. כיצד, אם כן, אומר הריטב"א שמותר לעיין בספר בן סירא כדי ללמוד ממנו חכמה ומוסר? תשובה מפתיעה ניתן למצוא בדבריו של ה'באר שבע', שאומר שיש טעות בגרסה של הירושלמי:
14. באר שבע (רבי יששכר בער פרנס איילנבורג, המאה ה-16, פולין) סנהדרין דף ק עמוד ב
תנא בספרי מינין כו'. בירושלמי איתא, רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים כגון ספר בן סירא וספרי בן לענה, אבל ספרי המירוס וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך הקורא בהן כקורא באגרת, מאי טעמא ויותר מהמה בני הזהר וגו' - להגיון ניתנו ליגיעה לא ניתנו ע"כ. משמע שספרי בן סירא ובן לענה אסורים אפילו להגיון בעלמא, אבל מבן סירא ובן לענה ואילך הותרו להגיון ולא ליגיעה. וקשה בעיני טובא, חדא הלא חכמי הגמרא עצמם הן בירושלמי הן בבבלי הביאו כמה דברים של בן סירא, כגון בפ"ב דחגיגה (יג, א), ובפ"ו דיבמות (סג, ב), ובפרק שני דייני גזירות (כתובות קי, ב), ובפרק המוכר פירות (ב"ב צח, ב), ובפרק מי שמת (שם קמו, א) וכהנה רבות (נדה טז, ב), עד כי רש"י בההיא דעירובין פרק הדר (עירובין סה, א עי"ש בתוס') בצר אל יורה, כתב וז"ל בדקתי אחר מקרא זה בכל הכתובים ושמא בספר בן סירא הוא, וכן כתבו התוס' בפרק החובל (ב"ק צב, ב ד"ה משולש בכתובים) על ההיא דכל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו, וכן תמצא בירושלמי דנזיר פרק בית שמאי (הלכה ג') ובברכות פרק ג' שאכלו (הלכה ג') וכהנה רבות שהביא דברי בן סירא, א"כ בהכרח למדום הימנו.
ועוד קשה היאך מיקל יותר בספרי מירוס מבספרי בן סירא, הלא אדרבה איפכא מסתברא, כי ספרי מירוס הם ספרי מינים, כדתנן בהדיא בפרק בתרא דמסכת ידים (משנה ו'), ואילו ספר בן סירא אין בו דברי מינות אלא דברי הבאי ובא עליהם לידי ביטול, כדמוכח בהדיא בשמעתין, וכן פירשו רש"י (ד"ה רב יוסף) והרי"ף (יט, ב) והרא"ש (סימן ג') בהדיא, וז"ל אף בספר בן סירא שיש בו דברי הבאי שאין בהן צורך כו':
ונ"ל דמהאי טעמא אמר רב יוסף בשמעתין מילי מעליותא דאית ביה בספר בן סירא דרשינן להו, ואתא לאפוקי ספרי מינים אפילו מילי מעליותא דאית בהו אסור לקרותן, כמו שכתבו בהדיא הרי"ף והרא"ש (שם), וטעמא וראיה לא הגידו לדבריהם. ונ"ל שלמדו כן מדלא התיר רב יוסף לדרוש מילי מעליותא רק בספר בן סירא, אלמא דבספרי מינים אפילו מילי מעליותא אסור לקרותן, וטעמא משום דכתיב (משלי ה, ח) הרחק מעליה דרכך, ודרשו בפרק קמא דעבודה זרה (יז, א) זו מינות דילמא ממשיך אחר דברי מינות. לכן נ"ל שמוחלפת השיטה בירושלמי וגרסינן איפכא, אף הקורא בספרים החיצונים כגון ספרי המירוס וספרי בן לענה, אבל ספרי בן סירא וכל ספרים כו'.
ואולם, אם לא נקבל את היפוך הגרסא שמציע ה'באר שבע', הרי שהגמרא מתייחסת בחומרא רבה יותר לספר בן סירא מאשר לשאר הספרים שנכתבו באותה תקופה דוקא בגלל הדמיון שלה לתנ"ך. הסבר אחד לכך, כאמור, הוא שעלולים להחשיב את ספר בן סירא כאחד מספרי הקודש. הסבר נוסף הוא שעלולים להתייחס לספרי הקודש כמו לספר בן סירא, כפי שכותב המאירי:
15. בית הבחירה למאירי מסכת חולין דף ס עמוד ב
לעולם יזהר אדם שלא יבוז בלבו על מה שרואה בתורה דברים וסיפורים שהם נראים כאלו נכתבו ללא צורך שאין לך סיפור בתורה שהוא בא בחנם אלא ללמד ולהועיל אם במדות אם בשאר ענינים והרי הם נקראים גופי תורה מצד מה שיגיע לאדם תועלת בידיעת המובן מענינם. דרך הערה אמרו הרבה מקראות יש שהם נראין כאלו נכתבו ללא צורך כדברים שבספרים החיצוניים והן הן גופי תורה: "העוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור" וגו' מה לנו בידיעת דבר זה? אלא מתוך שהשביעו אבימלך לאברהם "אם תשקור לי ולניני ולנכדי" ועדיין לא כלו הדורות, אמר הקב"ה יבואו כפתורים ויטלוה ויבאו ישראל ויטלוה מיד כפתורים. וכן סיחון בארץ עמון ומואב, והוא שאמרו "עמון ומואב טיהרו בסיחון".
סכנה נוספת שאולי גרמה לר' עקיבא להתייחס בכזו חומרא למי שקורא בספרים החיצוניים היא שהיה חשש שזה יגרום גם לטשטוש הגבולות בין התנ"ך לספרים האחרים, וממילא לביטול ספרי הנביאים:
16. יסוד המשנה ועריכתה (הרב ראובן מרגליות, המאה ה-20, ישראל), פרק א
כהיום אין לנו התורה שבכתב ותורה שבעל פה במובנם הפשוט, כי אם תורה אחת שבדפוס, שבה נכללו כ"ד ספרי כתבי הקודש ויותר מהם ספרים הרבה אין קץ, מאשר סדרו התנאים הקדמונים עד מה שתלמיד ותיק מחדש ומדפיס. אבל היו ימים אשר התורה היתה נחלקת באמת לשתי מחלקות וההבדל שביניהן נרגש בדרכי הוראותיהן ולימודיהן. כי התורה שבכתב כללה אך הספרים שכתב משה איש הא-לוקים והספרים שסידרו בעלי אסופות אנשי כנסת הגדולה מהמגילות שהיו בידיהם מדברי הנביאים וחכמי ישראל שקדמו להם, שהם העמיקו באלו הספרים, ובחכמת א-לוקים אשר בלבם הבדילו בין הדברים שמצאו בהם צורך לדורות - שאותם טבעו בספרי כתבי הקודש - ובין הדברים שלא ראו בהם צורך לדורות - שאותם גנזו.
ואם אמנם כי גם הגניזות האלה ראויים היו להשאר לזכרון גם כאשר לא יבואו במנין הספרים שחתמו, אבל אז בזמן החתימה אשר עוד לא נטבעו ספרי כתבי הקודש בתור חטיבה מיוחדת שעליה אין להוסיף, אז הוכרחו לגנוז כל אשר לא קבלו למנין, כי לולא כן היה כל אחד מוסיף מדברי הקדמונים כפי אומד דעתו, ואחרי שהיה ביד העם להוסיף אז אפסה כל ביקורת מה לקרב ומה לרחק, ואולי ברבות הימים היו מוסיפים גם דבריהם הם וכל פעולתם הכבירה של הנביאים האחרונים היתה ללא תועלת, לכן הוכרחו לגנוז כל המגילות אשר לא נכללו בספרים שחתמו.
אבל גניזת מגילות שהיו כבר ביד העם מימי הנביאים הקדמונים נתאפשרה אך בגזרם שיימנע העם מקרוא בהן, ולכן הפליגו להזהיר שכל הקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק לעולם הבא, והיתה גזירתם זאת למען אשר לא יבואו להוסיף על כתבי הקודש. ולכן אמרו בירושלמי סנהדרין שם כי לא נאסרו כי אם הספרים שנכתבו סמוך לזמן חתימת כתבי הקודש שהיה מקום לחשוש על כניסתם בכללה כמו ספרי בן סירא ובן לענה, אבל הספרים שנתחברו מזמן ההוא והלאה או ספרי הומרוס המשורר היווני אשר לא יעלה על הלב לספחם לכתבי הקודש לא נאסרה קריאתם, והקורא בהם כקורא באיגרת.
חשש נוסף מובא בהקדמה לספרים החיצוניים של אברהם כהנא, שהדברים החריפים נגד הקורא בספרים אלו נאמרו בתקופה שבה הנוצרים היו משתמשים בספרים אלו כהוכחות ל'אמיתת' אמונתם, ולכן גזרו חכמים שלא לעיין בהם.
17. מבוא כללי לספרים החיצונים, (אברהם כהנא, המאה ה-20, ישראל), סעיף ד
בדורות הראשונים להתהוותה של הנצרות, כשרבים מקרב היהודים היו מקלקלים ונטפלים על אותה כת, ולא די היה להם במעשה שעשו לעצמם, אלא היו שואפים עוד לדחות את אחיהם מן היהדות המקובלת ולמשכם אל תוך חבורתם, ולתכלית זו היו נכנסים בויכוחים שבהם היו מביאים ראיות של מה בכך לשם חיזוק עיקרי אמונתם מתוך תאוות הניצוח לא רק מתוך כתבי הקודש אלא אף מן הספרים החיצונים, היו קדמונינו מתמרמרים על התנהגותם במדה זו, ומתוך כך היתה הולכת וגדלה קרירותם ביחס אל חשיבותם של הספרים החיצונים. לבסוף באו לידי כך שנמנו וגמרו לוותר ויתור גמור על הספרים החיצונים המלאים ענין כל כך מן הצד הלאומי והדתי. במעשה זה גרמו להפסקת ההמשך של שלשלת האגדה. כדי להמשיך את החוט היו בעלי האגדה מוכרחים לטוות את רקמתה מחדש מבלי לשים לב כמעט אל פרקי האגדה הקודמת שבספרים החיצוניים.
כך הלכו והתפתחו הדברים עד שר' עקיבא הוציא את פסק ההלכה המפורסם שהקורא בספרים החיצונים אין לו חלק לעולם הבא.
כך או כך, כאשר אנחנו מעיינים מדי פעם בספרי המקבים או בן סירא, וברור לנו שאין בהם שום קדושה, ואנו לומדים מהם רק חכמות או ידיעות הסטוריות (בערבון מוגבל מאוד, כמובן) נראה שאין איסור לקרוא בספרים אלו.
|
