החוק וטעמה של עבירה / חנן חריף

סנהדרין פו ע"ב - פח ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

במסתו המפורסמת 'מהי נאורות?', מגדיר הפילוסוף עמנואל קאנט (1804-1724) את ה'נאורות' כיציאתו של האדם מחוסר הבגרות, היא חוסר העצמאות המחשבתית. במסה דן קאנט באפשרות ובדרך להביא את החברה למצב של נאורות, והתייחס לדרישות הבאות מכיוונים שונים שלא לחשוב ולדון בפומבי על ענייני החברה:

"הקצין אומר: אל תתדיינו, התאמנו! רשויות המס: אל תתדיינו, שלמו! איש הדת: אל תתדיינו, האמינו! (רק אדון אחד בעולם אומר: התדיינו כמה שתרצו ועל מה שתרצו, אבל צייתו)".

הכוונה במילים "רק אדון אחד" היא, ככל הנראה, לפרידריך השני, 'הגדול', מלך פרוסיה בין 1740 ל-1786, ה'אבסולוטיסט הנאור', ששלט בפרוסיה ביד ברזל אך יחד עם זאת דגל בסובלנות דתית ובעקרונות הנאורות.

קאנט מחלק בין המישור הפרטי והמעשי, שבו חייב האדם לציית לחוק ואף להורות לבני קהילתו – אם הוא נושא בתפקיד רשמי – לציית לו, לבין המישור הכללי והציבורי שבו מותר להביע דעה מנוגדת. כך למשל הוא כותב:

"יהיה זה הרסני ביותר אם קצין ירצה להתדיין על מידת היעילות או התכליתיות של פקודה שניתנה לו על ידי מפקדו; הוא חייב לציית. אבל כמלומד אי אפשר לאסור עליו להעיר את הערותיו על המלחמה שבה שירת ולהביא אותן לשיפוטו של הציבור (...)".

דומה כי ניתן לראות דמיון לתפיסה זו בדיון על אודות "זקן ממרא" – חכם החולק על פסיקת בית הדין שבעירו. המשנה מתארת את התהליך של הצגת המחלוקת בפני שלושת בתי הדין שבירושלים – בפתח הר הבית, בפתח העזרה ובלשכת הגזית – וקובעת שגם אחרי תהליך זה, אם דעתו של החכם החולק לא התקבלה והוא חזר לעירו ו"שנה ולמד בדרך שהיה למד – פטור. ואם הורה לעשות – חייב". חיובו של הזקן הממרא איננו על עצם המחלוקת הפומבית, או על הסטייה מהמותר לחשוב, אלא על ההוראה הלכה למעשה כנגד הסמכות המשפטית.

כך הוא בענייני הלכה. בענייני השקפה קובעת המשנה הראשונה בפרק 'חלק', שאליו הגענו השבוע, שורת השקפות אסורות, וביניהן "האומר אין תחיית המתים מן התורה", "אפיקורוס" ו"הקורא בספרים החיצוניים". על כל פנים, גם השקפות אלו אינן גוררות סנקציות ועונשים בידי אדם אלא (רק) שוללות מבעליהן את חלקם לעולם הבא.