דרך האמצע / רפי זברגר

יבמות צז ע"א
 

הקדמה 

למדנו בדף הקודם התייחסות על דיני קטן בן תשע שנים ויום אחד, ובסוף המשנה השלישית נקבע:
אחד שהוא בן תשע שנים ויום אחד, ואחד שהוא בן עשרים שלא הביא שתי שערות.
פוסקת המשנה כי גם אדם בן עשרים יכול להיחשב הלכתית ''קטן'' אם עדיין לא הביא שתי שערות.
 
 

הנושא

ורמינהו: בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות - יביאו ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס, לא חולץ ולא מייבם; בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות - יביאו ראיה שהיא בת עשרים והיא האילונית, לא חולצת ולא מתייבמת!
מקשה הגמרא סתירה ממשנה במסכת נידה, המשנה שם מביאה שני מקרים בהם היבמה מפסיקה להיות זקוקה לייבום. או שהיבם מוגדר כסריס שאינו יכול להוליד, או שהיבמה מוגדרת כאיילונית שאינה ברת הולדה. מכיוון שמטרת היבום להקים לאחיו שם, בשני המקרים הללו אין אפשרות להביא לעולם ילד ולהקים זרע לאח, אין היתר יבום ואין חובת חליצה, ואז היבמה חוזרת להיות אסורה עליו משום אשת אח. המשנה מגדירה את מצב הסריס או האיילונית, שהם הגיעו לגיל עשרים ולא הביאו שתי שערות. לכאורה שני התנאים הללו מספיקים, וזה בניגוד למשנתנו אשר קבעה כי גם בן עשרים שלא הביא שתי שערות עדין מוגדר ''קטן''.
הא אתמר עלה, אמר רבי שמואל בר יצחק אמר רב: והוא שנולדו לו סימני סריס.
עונה הגמרא כי רבי שמואל אמר שם בשמו של רב, כי שני התנאים הללו אינם מספיקים, אלא צריך שיהיו גם "סימני סריס", עליהם למדנו כבר בדף פ: (למשל: בשרו מחליק, קולו לקוי ועוד). אם כן, משנתנו מדברת שאין בו סימני סריס, ולכן ייתכן שאף אדם בן עשרים ימשיך להיות מוגדר ''קטן'' אם לא הביא שתי שערות.
אמר רבא: דיקא נמי, דקתני: והוא הסריס, שמע מינה.
רבא מביא ראיה לתשובת הגמרא מהמשנה במסכת נידה, שם נאמר ''והוא הסריס'' – משמע שרק אם יש בו סימנים המגדירים אותו כסריס – רק אז הוא נחשב סריס, וכנ''ל לגבי הגדרת איילונית של האשה.
בקושיא חשבנו כי ''הוא הסריס'' מגדיר את המצב לאדם שלא הביא שתי שערות והגיע לגיל עשרים, בתשובה אנו מבינים שזה תנאי נוסף לעצם הגדרתו כסריס.
וכי לא נולדו לו סימני סריס עד כמה?
ממשיכה הגמרא ומבררת, אם גיל עשרים ושתי שערות בלבד אינם מהווים תנאים מספיקים להגדרת סריס ואיילונית, מהו הגבול? עד איזה גיל נוכל לומר שהם עדיין ''קטנים'' הלכתית?
תני דבי רבי חייא: עד רוב שנותיו.
רבי חייא מגדיר כי עד גיל שלושים וחמש ויום אחד, שאלו ''רוב שנותיו'' של אדם, לפי קביעת הפסוק בתהילים (צ', י''): יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה:
כי אתו לקמיה דרבא, אי כחוש, אמר להו: זילו אבריוהו, ואי בריא, אמר להו: זילו אכחשוהו,
רבא, אשר הוכיח מהמשנה בנידה את תשובת הגמרא, נותן גם עצה לבדוק את הסריסות בגיל עשרים, מבלי לחכות לגיל שלושים וחמש ויום אחד. אומר רבא כי אם הסריס רזה מידי – יש לתת לו אוכל שישמין מעט, ואם הוא שמן – יש לייעץ לו לרזות, ובכך יש מצב שיגדלו שערות, אשר יוציאו אותו מסטטוס ''סריס''.
דהני סימנין, זמנין דנתרי מחמת כחישותא, וזמנין דנתרי מחמת בריותא.
ומסבירה הגמרא כי השערות יכולות לנשור או בגלל חוסר משקל, או בגלל עודף שומן. לכן, יש להגיע ל''איזון במשקל'', מצב שיכול ''לתקן'' ולהביא לגדילת שערות.
נסכם ונאמר כי מצב של אי גדילת שערות יכולה לנבוע מסריסות או איילונית. בגיל עשרים (ואולי אף לפני כן) מומלץ להתאזן במשקל ולבחון את הנושא בשנית, ואם עדיין לא גדלו שערות, וגם אין סימני סריס אחרים, הרי שהמצב נקבע סופית, כשמגיע האדם לגיל שלושים וחמש ויום אחד.

מהו המסר

• כשאדם מגיע לגיל שלושים וחמש, גיל משמעותי של אדם, יכולים להיחתך דברים והגדרות בקשר לסטטוס שלו. ניתן לומר שאדם בגיל זה, יכול ואולי רצוי שיעשה לעצמו חשבון נפש (מעבר לחובה תמידית של עשיית חשבון נפש) ולבחון את דרכו בחיים. האם הולך הוא בנתיב נכון עליו ציוותה תורתנו הקדושה, או שמא ''מפספס'' ולא בדיוק נמצא שם. זהו גיל של ''אמצע החיים'' (בזמנם תחולת החיים הייתה קטנה יותר), נקודה שבה כדאי לחשב מסלול, לבדוק את כיוון הניווט שלנו, ובמקרה הצורך לשנות ולתקן את דרכנו (תמיד יש מה לשפר).
• עצתו של רבא, לגבי גילוי סימני בגרות מלמדת אותנו ללכת בדרך האמצע. לא לשבור כיוון ולסטות חזק לאף אחד מהצדדים הקיצוניים. בנידון שלנו מדובר על משקל גוף: לא להרבות באכילה המשמינה, ולא להמעיט יותר מידי באכילה הגורמת למשקל חסר. כל מצב קיצון כזה יכול להשפיע על גידול של אדם, ואף לגרום לו לנשירת שערות המעידות על בגרותו. דרך האמצע הינה דרך נכונה בדברים פיזיולוגים, אך נכונה שבעתיים במידות ובדרכי הנפש.
וכך קובע הרמב''ם בפרק רביעי משמונת פרקי הקדמה של הרמב''ם למסכת אבות:
הַפְּעֻלּוֹת אֲשֶׁר הֵן טוֹבוֹת, הֵן הַפְּעֻלּוֹת הַשָּׁווֹת, הַמְמֻצָּעוֹת בֵּין שְׁנֵי קְצָווֹת, שֶׁשְּׁנֵיהֶם רָע, הָאֶחָד מֵהֶם יִתּוּר, וְהָאַחֵר חִסּוּר. וְהַמַּעֲלוֹת, הֵן תְּכוּנוֹת נַפְשִׁיּוֹת וְקִנְיָנִים, מְמֻצָּעִים בֵּין שְׁתֵּי תְּכוּנוֹת רָעוֹת, הָאַחַת מֵהֶן יְתֵרָה וְהָאַחֶרֶת חֲסֵרָה. וּמִן הַתְּכוּנוֹת הָאֵלֶּה יִתְחַיְּבוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן. מְשַׁל זֶה: הַזְּהִירוּת, שֶׁהִיא מִדָּה מְמֻצַּעַת בֵּין רֹב הַתַּאֲוָה וּבֵין הֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה. וְהַזְּהִירוּת הִיא מִפְּעֻלּוֹת הַטּוֹב, וּתְכוּנַת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּתְחַיֵּב מִמֶּנָּה הַזְּהִירוּת הִיא מַעֲלָה מִמַּעֲלוֹת הַמִּדּוֹת. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''לתגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]