עניות הדעת  / רפי זברגר

יבמות צב ע'''א-ע''ב
 

הקדמה 

המשנה בדף שלנו ממשיכה לעסוק באשה שמת בעלה, שלכאורה היא זקוקה ליבום, אך עדות מסוימת גרמה להיתר האשה להתחתן, ובסופו של דבר הסתבר כי הייתה עדות שקר. נלמד את הרישא של המשנה:
האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ונשאת, ואחר כך אמרו לה חילוף היו הדברים - תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר.
אם היה לזוג ילד אחד והוא היה עם האבא ושניהם מתו, השאלה החשובה כאן מי מת ראשון. אם הבעל מת ראשון, הרי בעת מותו היה להם ילד חי, ולכן האשה פטורה מייבום וחליצה ומותרת לעולם. אך אם הבן מת ראשון, הרי שבמות הבעל כבר לא היו להם ילדים והאשה זקוקה לייבום. המשנה דנה במקרה והעדות הייתה שהאבא מת ראשון, ולכן האשה נישאה כבר לאדם אחר, אך בסופו של דבר העדות ''שונתה'', והסתבר כי הבן מת ראשון והיא הייתה אסורה לזרים (זקוקה לייבום). נפסק במשנה כי היא צריכה לצאת מהבעל השני, והילדים שנולדו לה ממנו, לפני ואחרי העדות השניה, הינם ממזרים.
 

הנושא

להבנת הברייתא שנצטט מיד, נקדים מספר הקדמות:
• לכולי עלמא אין קידושין תופסים בחייב כרת. כלומר, אדם המקדש אשה האסורה עליו באיסור כרת, אין בקידושין אלו כלום, ואין האשה צריכה הימנו גט כדי להיות מותרת לעולם.
• הנולדים מאיסורי כרת כמתואר בסעיף הקודם, נקראים לכולי עלמא ממזרים האסורים לבוא בקהל.
• הבא על איסורי לאו ישנה מחלוקת תנאים האם הקידושין תופסים או שמא לא:
o חכמים סוברים שקידושין תופסים בחייב לאוין, וממילא הולד הנולד מקידושין אלו אינו ממזר.
o שיטה אחת בדעת רבי עקיבא סוברת שאין קידושין תופסין בכל חייבי לאווין.
o שיטה שניה בדעת רבי עקיבא סוברת שאין קידושי תופסין רק בחייבי לאווין של אישות, כגון: הנושא אנוסת אביו או הנושא חלוצתו. אך בחייב לאוין שאינן של אישות כמו יבמה לשוק קידושין תופסין.
תנו רבנן: זו דברי רבי עקיבא, שהיה אומר: אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, אבל חכמים אומרים: אין ממזר מיבמה.
הברייתא קובעת כי הדין ברישא של משנתנו אינה אלא לשיטת רבי עקיבא הסובר שאין קידושין תופסין בחייבי לאווין (שיטה ראשונה ברבי עקיבא), ולכן פסקה המשנה כי ילדיה מהאיש השני יהיו ממזרים. מסיימת הברייתא וקובעת כי לפי חכמים – אין ממזר מאיסור יבמה לשוק.
ולימא: אין ממזר מחייבי לאוין!
שואלת הגמרא: מדוע נקטה הברייתא לשון זו בדברי חכמים, ולא פסקה כי באופן כללי אין ממזר מחייבי לאווין?
האי תנא הך תנא דרבי עקיבא הוא, דאמר: מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר, מחייבי לאוין גרידי לא הוי ממזר.
עונה הגמרא כי חכמים של הברייתא הם השיטה השנייה בדברי רבי עקיבא. לפי שיטה זו רבי עקיבא פוסק שהילדים ממזרים רק מחייב לאווין של שאר, ומכיוון שאצלנו (יבמה לשוק) אינו לאו של שאר, לכן רק במקרה זה והדומים לו, אין הוולד ממזר.
אמר רב יהודה אמר רב: מנין שאין קדושין תופסין ביבמה? שנאמר (דברים כ''ה, ה'): כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: , לא תהא בה הויה לזר;
רב יהודה בשם רב מביא את המקור לשיטה הראשונה ברבי עקיבא, שאין קידושין ביבמה, שהיא דוגמא לחייבי לאווין שאינן של אישות. לדעת רב, המילים "לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת" בפסוק לעיל, מלמדים כי "אין לה הוויה", במובן שקידושין (הוויה) אינן תופסין ביבמה, ולכן יבמה שנישאה לאדם זר בעודה זקוקה לייבום, אינה צריכה גט מאיש זה.
שמואל אמר: בעניותינו צריכה גט,
שמואל חולק ואומר כי אנו ''עניים בדעת'' ולא ממש מבינים את משמעות המילים "לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת", ולכן הוא מצריך גט מספק. הגמרא מיד מסבירה מהו הספק של שמואל:
ומספקא ליה לשמואל, האי לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת - אי ללאו הוא דאתא, אי דלא תפסי בה קדושין הוא דאתא.
הספק הוא, האם המילים "לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת" קובעות אך ורק שיש לאו של יבמה לשוק, או שמא מילים אלו מבטאות שהקידושין כלל לא תופסין, כהסברו של רב. (גם לצד השני של הספק, לפי רוב הפרשנים, יש איסור לאו, והשאלה היא האם בנוסף לאיסור לאו, יש גם לימוד שהקידושין לא תופסין). מכוח ספק זה פסק שמואל שהיא צריכה לקבל גט מהשני.
אמר ליה רב מרי בר רחל לרב אשי, הכי אמר אמימר: הלכה כוותיה דשמואל.
רב מרי, בנו של רחל, ונכדו של שמואל מצטט את דברי אמימר שפסק את דברי שמואל להלכה. כלומר, גם ההלכה מסתפקת מהו הסבר הפסוק, ולכן מכוח ספק זה מחייבים את האשה לקבל גט מהשני.
 

מהו המסר

לשון של שמואל ''בעניותינו צריכה גט'' מלמדת אותנו שיעור בענווה. שמואל כידוע היה פוסק גדול בדורו, ואף נקבע כי במחלוקותיו עם רב בנושאי ממונות ההלכה תמיד כשמואל. והוא, הפוסק הגדול אינו מתבייש לומר כי הוא ''עני בדעת'' ולא מבין את משמעות הפסוק לאמיתו. ואמימר אף מגדיל וקובע כי ספקו זה של שמואל נפסק להלכה, ואנו נשארים בספק זה, ומכוחו מחייבים את האיש השני לתת גט לאותה יבמה.
שיעור זה מלמדנו להפנים ולדעת כי ישנם דברים אותם איננו יודעים, ולפעמים איננו מבינים. אין זו בושה לחשוב ואף לומר זאת בקול רם. אולי ההיפך הוא הנכון, אדם גדול, יודע לומר בפה מלא שהוא אינו מבין, ואין זה מוריד מגדולתו כהוא זה. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''לתגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]