מעמדה של האם בהפריה מלאכותית / יבמות צז ע"ב

הרב ירון בן צבי

דף יום-יומי, תורת הר עציון

(1) התפקיד או החלק של האם בתהליך העיבור והלידה מורכב יותר מאשר תפקידו או חלקו של האב. כלומר, בעוד שמה שמייחס לאב את היותו ההורה זו פעולת ההפרייה, חלקה של האם הוא בתרומת הביצית אך גם בגידול הילד ברחמה על ללידתו.

במציאות המודרנית אצל האשה קיימות שתי אפשרויות שונות להרות וגם להיות הורה בפועל, ומהן עולות שאלות בדבר קביעת הקשר של הוולד אליה:

א. תרומת ביציות – תרומת ביציות מאשה א', הפרייתן וגידול הילד ברחם אישה ב'.

ב. אם פונדקאית – על פי רוב מדובר באשה שאינה יכולה להרות בגופה אולם הביציות שלה

תקינות. בכדי שתוכל להיות אם ובנוסף שהוולד ישא את המידע הגנטי שלה, מוציאים ממנה ביציות מפרים אותן ומשתילים אצל הפונדקאית.

בתקופה שקדמה לטכנולוגיה המדוברת, אֵם הייתה מי שהרתה וילדה (יתכן שגם אם מאמצת/חורגת נקראה כך), ועל כן כלל לא הייתה שאלה מי היא אימו של הוולד. לאור יכולתנו הטכנולוגית העכשווית אנו נאלצים להתמודד עם השאלה 'מי היא אמו של הוולד?'

בפוסקים אנו מוצאים מספר דעות בנוגע לזהות האם: יש הסבורים שהאם 'הלכתית' היא האם היולדת, יש הסבורים שהיא האם בעלת הביציות(2), יש הסבורים ששתיהן נחשבות כאם(3) ויש הסבורים שאף לא אחת מהן נחשבת כאם(4); נעסוק בגוף העיון רק בשיטה הראשונה משום שהיא השיטה הנלמדת מסוגייתנו:

בפשטות נראה שאין צורך בהבאת נימוק לכך שהאשה אשר ילדה תינוק היא האם. אמנם, לאור המצב המורכב בו הרתה האשה נעשה הצורך לברר זאת. נביא שתי ראיות:

"מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה... עודה נכרית ונתגיירה משבאת לישראל ילדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן רבי יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן" (בכורות, ח, א),

אנו למדים במשנה שמעוברת אשר נתגיירה, הולד הוא בכור לכהן – כלומר, הילד מיוחס לאמו. ראיה נוספת לשיטה זו ניתן להביא מהגמרא בסוגייתנו:

"שני אחים תאומים גרים, וכן משוחררים – לא חולצין ולא מייבמין, ואין חייבין משום אשת אח; היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה – לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח".

בין שני אחים שנתגיירו אין קשר הלכתי אע"פ שישנו קשר ביולוגי (יבמות כב ע"א); ולכן, לדוגמא, אין עליהם איסור לשאת האחד גרושת 'אחיו'; ואילו ביחס לאחים שלידתן הייתה בקדושה, נאמר שחל עליהם איסור של אשת אח – יש ביניהם יחס הלכתי. מסקנת הדין, אם כך, היא שהיולדת נחשבת כאם.
 

(1) להרחבה בנושא זה עיין בכתב העת אסיא כרך צ"א צ"ב במאמר "לזרעו אחריו".
(2) יש המבינים שבעלת הביציות היא האם ההלכתית: "ואמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה או משעת יצירה? – אמר לו: משעת יצירה. – אמר לו: אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת? אלא, משעת פקידה" (סנהדרין, צא, ב ע"א), מרגע הפריית ביציות התורמת בצלחת הפטרי, הוכרעה שייכותו של העובר אל הוריו. אם כן, מכיוון והביציות אינן של היולדת – השיוך של העובר הוא אל תורמת הביצית, שכן רק אליה יש לו קשר, שהאחרונה מקבלת שמה רק משעת הלידה. יש לשים לב שלשיטה זו, במידה והתורמת הינה גויה, יהיה על הוולד לעבור גיור בכדי להיות יהודי. ראיה נוספת לכך שההקשר הגנטי הוא הקובע מי היא האם ניתן להביא מהברייתא: "שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן... אמו מזרעת אודם... והקב"ה נותן בו רוח ונשמה" (נדה, לא ע"א).
ראה בשערי עוזיאל, ב, שער מ, א, יח, שדן באגדה זו לעניין בדיקת אבהות. הרב הרצוג דחה את דברי הרב עוזיאל וטען שבהחלט ניתן להסתמך על בדיקה זו: "...כמעט בושתי ונכלמתי מדברי כ"ג... ביחס של ביטול כלפי בדיקת הדם... מה שייך לדבר על נאמנות רופאים בדבר שנתקבל לברור מכל גדולי המדע הרפואי בכל העולם כולו! רז"ל אינם אומרים בשום מקום שקיבלו הלכה למשה מסיני שיש בבע"ח... ואי אפשר היה שימסור כך הואיל והיום נתברר כשמש בצהרים שאין דבר כזה במציאות. ואולם הם ז"ל קבלו את הנ"ל לאמת ובנו הלכות גדולות על ההנחה הזאת הואיל ואריסטו קבע כך ונתקבל מפי כל החכמים שבעולם. ואיזה הבדל גדול בין המדע הרפואי שבימיהם ושבימינו...". הגרי"א הרצוג מתוך כת"י, מובא בהשתנות הטבעים, נריה גוטל.
(3) דעה זו, שהיא במידה מסויימת פתרון ולא הכרעה, מייחסת את הוולד אל היולדת ותורמת הביצית לחומרא. כלומר, מחד על הוולד יחולו כל האיסורים הנוגעים בדיני קרובים – יהיה אסור בחיתון עם הצאצאים שלהן. ומאידך לוולד יהיה אסור להתייחד עם שתיהן. בשיטה זו מחזיקים הגרש"ז (נשמת אברהם חלק ד, אבה"ע, ה, ב, טז) הגרז"נ (אסיא סה-סו, תשנ"ט) ועוד. ניתן לראות גישה זו בשתי פנים:
א. משום שאין די ראיות אז נוצר אילוץ להכריע באופן שיכלול את האפשרויות שברצוננו להמנע מהן.
ב. פעמים שהכרעה גורמת לכך שההלכה לא תוכל בעתיד להסתגל למציאות חדשה ומוטב ליצור מציאות פחות נוחה מאשר מציאות כובלת.
(4) הרב משה שטרנבוך סבור שבמציאות-ההלכתית לתינוק שנוצר במבחנה אין לו לא אב ולא אם למרות שמבחינה ביולוגית יש לו קשר אליהם משום: "דשתיהן אינן אמו זו משום שלא נולד ממנה וזו משום שלא נוצר ממנה, והרי הוא כנוצר בספר יצירה." (שו"ת תשובות והנהגות, ד, רפד).
שאלות שעולות מגישה זו נוגעות גם למהות הוולד – במציאות של נישואים אנו מבינים שישנו עניין ליוחסין בין ההורים וילדיהם, כאשר אנו פוגשים באדם שאין אנו יודעים למי הוא מיוחס אנו שואלים לזהותו ובמקרה זה יש לשאול אף על מהותו. אחת מן הטכניקות, שאולי תהיה זמינה ואפשרית בעתיד, היא "רחם מלאכותי" בו יתרחש כל תהליך ההפריה ללא תלות בגוף אנושי לשם גידול העובר. ביום בו טכנולוגיה זו תהיה מפותחת דיה ומוצעת לציבור כפתרון אפשרי לבעיית העקרות, תעמוד על הפרק שאלת ייחוסו של הוולד. התשובה לשאלה זו תהא פועל יוצא של המסקנות ההלכתיות בנוגע למהותו של הוולד – האם מבחינה הלכתית הוא ככול האדם או שמא מדובר בברייה חדשה, שלה הגדרות ייחודיות, העומדות בפני עצמן, כגון אדם שנוצר באמצעות 'ספר היצירה' (ראה שו"ת חכם צבי, צג) – כיון שלעת הזאת 'רחם מלאכותי' אינו בנמצא לא אדון כאן במלוא היקפו ועומקו של נושא זה. עם זאת, יש לציין שעקרונות מיוחדים שנזכיר כאן בנוגע להלכות ייחוד ביחס להורים לא ביולוגיים יחולו גם בדיון ביחס לסוגיה זו.