יש מה לעשות  / רפי זברגר

יבמות צא ע'''א-ע''ב
 

הקדמה 

ברישא של המשנה בתחילת הפרק למדנו על מקרה של עד אחד שהעיד על מות הבעל, ובעקבות עדות זו נישאה האשה לאדם אחר. אם בסופו של דבר התברר שזו עדות שקר, והבעל הראשון חזר, הרי שאשה זו נאסרת לבעל הראשון וגם לבעל השני, צריכה לקבל גט משניהם ועוד קנסות רבים שקנסוה חכמים על כך שלא דייקה בעדות זו.
לאחר שלמדנו במשנה את דעתו של רבי שמעון החולק על תנא קמא, פסקה המשנה את ההלכה הבאה:
ואם ניסת שלא ברשות - מותרת לחזור לו.
דין זה עוסק כאשר באו שני עדים והעידו על מות הבעל, ובעקבות כך נישאה האשה לאדם אחר. בסופו של דבר התברר כי עדותם שקרית, והבעל חזר. מקרה זה מוגדר כאונס, והיא יכולה לחזור לבעלה הראשון, כדין אשת איש שנאנסה.
מלשון המשנה לא ברור האם זו דעתו של רבי שמעון וחכמים חולקים עליו, או שמא חכמים מסכימים להלכה זו.
שאלה זו נידונה בגמרא, ותתואר בהמשך המאמר.
 

הנושא

אמר רב הונא אמר רב: הכי הלכתא.
רב הונא אמר בשם רב התייחס לדין זה של המשנה ואמר כי ''כך הלכה''.
אמר ליה רב נחמן: גנבא גנובי למה לך? אי סבירא לך כרבי שמעון, אימא: הלכה כרבי שמעון, דשמעתיך כרבי שמעון קאזלה!
רב נחמן מבין מדבריו של רב הונא בשם רב כי דין זה במשנה הינו רק לדעת רבי שמעון, ותנא קמא חולק עליו.
מתוך כך תמה עליו רב נחמן ושאלו: מדוע הוא ''גונב'' (מסתיר) את הדברים ולא אומר במפורש כי הוא סובר כרבי שמעון, למרות שזאת דעת יחיד, ומסתפק באמירה כללית של ''כך הלכה''?
וכי תימא, אי אמינא הלכה כרבי שמעון, משמע אפילו בקמייתא, אימא: הלכה כרבי שמעון באחרונה!
מנסה הגמרא להסביר ואומרת כי אם רב הונא היה אומר שהלכה כרבי שמעון, היה אפשר לחשוב שרב סובר כך גם ביחס לדין הקודם של המשנה (שם יש מחלוקת מפורשת בין תנא קמא לרבי שמעון), לכן אמר את הלשון ''כך הלכה''.
אבל מיד דוחה זאת הגמרא, בכך שהיה אפשר לומר הלכה כרבי שמעון בדין האחרון, ואז לא היינו חושבים כי רב פוסק כרבי שמעון גם במקרה הקודם.
קשיא.
נשארת הגמרא בקושיא על דברי רב הונא בשם רב.
אמר רב ששת: אמינא, כי ניים ושכיב רב אמרה להא שמעתתא, הלכה - מכלל דפליגי, מאי הוה לה למיעבד? מיאנס אנסה!
רב ששת דוחה את הבנת רב במשנה כי ישנה מחלוקת בדין זה בין רבי שמעון לחכמים. שהרי אם כן, קשה מאוד להבין את סברת חכמים, האוסרים עליה לחזור לבעלה הראשון: ''מה יכלה האשה לעשות''? אם יש שני עדים המעידים על מות בעלה, הרי לא מוטלת עליה החובה לדייק ולבדוק את העדות הכשרה הזאת!
הגמרא מוסיפה ומביאה עוד הוכחה לכאורה מברייתא, כי חכמים אינם חולקים על דעתו של רבי שמעון, בניגוד למובן מדבריו של רב ביחס למשנה, במסגרת מאמר זה לא נתמקד בכך.
בעמוד ב' מקשה הגמרא שש קושיות על תוקפה של הטענה ''מאי הוי ליה למיעבד''. כל הקושיות הינן משתי משניות במסכת גיטין, ועל כולן עונים בשתי תשובות שונות. נלמד את שתי הקושיות הראשונות, שעל שתיהן עונים את שני סוגי התשובות:
מתיב עולא: מי אמרינן, מאי הוה לה למיעבד? והתנן: כתב לשם מלכות שאינה הוגנת, לשם מלכות מדי, לשם מלכות יון, לבנין הבית, לחורבן הבית, היה במזרח וכתב במערב, במערב וכתב במזרח - תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה; ואמאי? לימא מאי הוה לה למיעבד!
הזמן בגט חייב להיות מיוחס למלכות באותה מדינה בה ניתן הגט (באיזו שנה למלכות המקומית ניתן גט זה). פוסקת המשנה כי אם כתבו בגט זמן שאינו לפי המלכות באותה מדינה, הרי שהגט נפסל, ואם נישאה לאדם אחר צריכה לצאת משניהם. משמע לכאורה שאין אומרים סברת ''מאי הוי ליה למיעבד'', שהרי האשה לא מבינה בגיטין, ולכאורה לא היה מה לעשות, ומדוע מענישים אותה?
איבעי לה לאקרויי לגיטא.
עונה הגמרא כי הייתה יכולה לבדוק את כשרות הגט מול מומחים אחרים, משלא עשתה זאת – היא ''אשמה'' ולכן נאסרת על שני הבעלים.
אמר רב שימי בר אשי, תא שמע: הכונס את יבמתו, והלכה צרתה ונשאת, ונמצאת זו אילונית - תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה; ואמאי? נימא מאי הוה לה למיעבד!
אותה משנה במסכת גיטין דנה במקרה נוסף של אדם שייבם את אשת אחיו המת, ובכך התיר את שאר הנשים (צרות) לעולם, הצרה נישאה, ולאחר מכן התברר שהאשה שהתייבמה הייתה איילונית, ולכן היא בעצם פטורה מן הייבום.
משמעות פטור זה, שהצרה חייבת בייבום. לכן, נישואין של הצרה לאדם אחר היו באיסור, וחייבת לצאת מהאיש שנשאה לו וגם אסור לה להתייבם. שוב שואלת הגמרא, מה יכלה אותה אשה לעשות? הרי צרתה התייבמה לכאורה כדין, ולאור זה היא הייתה מותרת לעולם.
איבעי לה לאמתוני.
עונה הגמרא תשובה מסוג נוסף: הייתה צריכה להמתין ולבחון האם באמת צרתה אינה איילונית (כנראה מדובר באשה שהיו לה סימנים מסוימים, אך לא הייתה מוגדרת כאיילונית). משלא המתינה ונישאה מיד – היא ''אשמה'' ולכן היא נאסרת על הבעל השני ועל הייבם. 

מהו המסר

גמרא זו מלמדת אותנו מסר חשוב לחיים. אין לברוח ולהסתתר מאחורי טענה של ''מה היה עלי לעשות'', שכן, בהרבה מקרים, יש מה לעשות.
בקושיא הראשונה למדנו, כי למרות שהאשה אינה בקיאה בדיני גיטין, ואינה יודעת לקרוא ולהבין את הנאמר שם, הרי מוטלת עליה החובה להתייעץ עם מומחה. לא לחשוב שהכול בסדר, ולא תהיינה תקלות וטעויות, אלא להראות את הגט למומחה והוא יחליט עבורה האם תקין או לא. משלא הלכה למומחה – מוטלת עליה אחריות למעשה.
בקושיא השנייה למדנו יסוד נוסף. לא תמיד התשובות לכל השאלות נמצאות וזמינות בזמן אמיתי. לפעמים יש לעצור ולהמתין. לחכות אולי "נגלה" מציאות שונה, שתשנה את הדין ותהפוך את הקערה על פיה. משלא המתינה לבדוק האם צרתה שהתייבמה אינה איילונית, שוב אין לה טענה, והיא חייבת לצאת מהבעל והייבם.
מסר זה מלמדנו ''להגדיל ראש'' ולא לשחק ''ראש קטן''. לא להסתפק בטענה ''מה היה עלי לעשות'', אלא לבחון מהם הדרכים אותם ניתן לבדוק ולבחון שוב ושוב, ובכך להבין יותר טוב את המציאות הרלוונטית.
 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''לתגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]