דאיבעי ליה למיטעמיה / יבמות פט ע"א
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא בסוגייתנו עוסקת באדם שהפריש תרומה מפירות טמאים על פירות טהורים. מהמשנה במסכת תרומות (ב, ב) אנו למדים שאם אדם עשה זאת בשוגג – הפירות תרומה, ולכן הפירות הטהורים מותרים באכילה, אך אם האדם עשה זאת במזיד – הוא "לא עשה ולא כלום", משום שהוא גרם בכך הפסד לכהן.
בביאור משמעות הקביעה "לא עשה ולא כלום" מובאות שתי משניות הסותרות זו את זה: במשנה אחת נאמר שהתרומה חלה, והפירות הטהורים מותרים באכילה, ואילו במשנה השנייה נאמר שהתרומה חלה, אך כדי שהפירות הטהורים יותרו באכילה האדם נדרש לתרום שנית.
הגמרא מסבירה את ההבדל בין המקרים: במקרה של פירות סרוחים היה על המפריש לטעום מהפירות קודם שתרם, ועל כן קנסו אותו, בעוד במקרה של פירות טמאים המפריש לא היה יכול להבדיל בין הפירות הטמאים לאלו הטהורים, במקרה של פירות סרוחים הוא היה יכול להבחין בין הפירות, ושגגתו נבעה מפשיעה.
נראה שהפירות שאנו עוסקים בהם דרכם להיות סרוחים או מרים, ולכן היה על המפריש לבדוק קודם שהפריש, ולכן אף אם שגג הוא נידון כמזיד. כך ניתן גם להבין את שיטת חכמים, שהצריכו את המפריש לחזור ולתרום כדין מי שעשה זאת במזיד.
נקודה נוספת שיש לשים לב אליה היא שהדרישה הבסיסית מהמפריש היא לבדוק את התרומה קודם ההפרשה, אך כיצד יעשה זאת כשהפירות עודם טבל, ואסור לאכול מהם? בעלי התוספות בסוגייתנו הציעו שייקח שני חלקים קטנים, יפריש מן האחד על האחר ויטעם ממנו, וכך יוכל לברר אם הפירות ראויים לאכילה.
