לא לחפף / רפי זברגר

יבמות פו ע''א
 

הקדמה 

למדנו במציעתא של המשנה בדף הקודם את ההלכות הבאות:
בת ישראל מאורסת ללוי, מעוברת מלוי, שומרת יבם ללוי, וכן בת לוי לישראל - לא תאכל במעשר.
כמו שכהן אוכל תרומה ומאכיל תרומה את בני משפחתו (כמפורט ברישא של המשנה), כך גם לוי אוכל מעשר ראשון הניתן לו על ידי ישראל, ומאכיל גם את אשתו בני ביתו. הגמרא בהסברה הראשון, תעמיד את המשנה לשיטת רבי מאיר האוסר על ישראל לאכול מעשר ראשון ומתיר רק ללוי ובני משפתחו (להלכה נפסק כחכמים המתירים לכל אדם לאכול מעשר ראשון). לאור זאת פוסקת המשנה כי:
• אירוסין של בת ישראל עדיין אינן מאכילים, אלא רק אחרי הנישואין.
• בת ישראל אוכלת מעשר רק בעודה אשתו של לוי או שהוא נפטר ויש לה ילדים ממנו. אך אם יש לה עובר טרם לידתו אינו מאכילה במעשר.
• אשה שנפטר בעלה והיא מחכה ליבום על ידי אחיו הלוי, כל עוד לא התייבמה אסורה באכילת מעשר ראשון .
• בת לוי שנישאה לישראל מפסיקה לאכול מעשר ראשון (לשיטת רבי מאיר). פוסקת המשנה שגם אם רק התארסה לישראל כבר אינה אוכלת, או כאשר בעלה נפטר ויש לה עובר במעיה ממנו, אינה חוזרת לאכול מעשר ראשון בבית אביה, וכן אם היא שומרת יבם ומחכה לייבום של אחי בעלה אינה חוזרת לאכול בבית אביה. 
 

הנושא

הגמרא כאמור בהקדמה, מעמידה בפירוש הראשון את משנתנו לפי דעת רבי מאיר, הסובר כי מעשר ראשון נאסר לזרים ומותר רק ללוי ולבני משפחתו, כמו היתר תרומה לכהן ולבני משפחתו.
מאי טעמא דרבי מאיר?
שואלת הגמרא מה מקור דינו של רבי מאיר?
אמר רב אחא בריה דרבה משמיה דגמרא: כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה (במדבר י''ח, כ''ד) - מה תרומה אסורה לזרים, אף מעשר ראשון אסור לזרים.
רב אחא שמע במסורת מפי רבותיו עד רבי מאיר, כי המקור הינו פסוק בפרשת קרח, בו יש היקש בין מעשר לתרומה.
וכמו שתרומה אסורה לזרים (שאינם כוהנים או משפחת כוהנים) כך גם מעשר נאסר לזרים (לא לוויים ולא משפחתם).
אי מה תרומה חייבין עליו מיתה וחומש, אף מעשר חייבין עליו מיתה וחומש?
מקשה הגמרא, אם יש היקש לאיסור אולי נקיש גם לגבי העונש, כך שגם האוכל מעשר ראשון במזיד ימות, ובשוגג יתחייב בקרן וחומש, והרי אנו יודעים שאין כאלו עונשים באכילת מעשר ראשון.
אמר קרא (ויקרא כ''ב, ט'): וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם, בו - ולא במעשר, עליו - ולא על מעשר.
עונה הגמרא כי המילים ''בו'' ו-''עליו'' בפרשת אמר העוסק בענישה של אוכלי תרומה, מלמדנו כי הענישה ניתנת רק לאוכלי תרומה ולא לאוכלי מעשר.
ורבנן? מה תרומה טובלת, אף מעשר ראשון נמי טובל;
אומרת הגמרא כי חכמים החולקים על רבי יוסי וסוברים כי מעשר ראשון מותר לזרים, לומדים מההיקש שלמדנו מהפסוק לעיל, כי אי הפרשת מעשר ראשון (וכן שאר המעשרות) משאירה את היבול בהגדרת טבל, ואסורה באכילה, בדיוק כמו אי הפרשת תרומה. הגמרא מוכיחה דין זה מהברייתא הבאה:
וכדתניא, רבי יוסי אומר: יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו כל עיקר, הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון, מעשר ראשון ולא מעשר שני, ואפי' מעשר עני, מנין? תלמוד לומר (דברים י''ב, י''ז): לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ: ולהלן הוא אומר (דברים כ''ו, י''ב): כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ, מה שעריך האמור להלן - מעשר עני, אף שעריך האמור כאן - מעשר עני, ואמר רחמנא לא תוכל;
גזירה שווה בין הפסוק בפרשת ראה (י''ב) לפסוק בפרשת כי תבוא (כ''ו) מלמדנו כי איסור אכילת טבל הנלמד בפרשת ראה חל אפילו אם לא הפריש רק את אחד המעשרות (אפילו מעשר עני), למרות ששאר התרומות והמעשרות הופרשו כדין.
אי מהתם הוה אמינא ללאו, אבל מיתה לא, קא משמע לן.
לאחר הלימוד מהברייתא בעצם יש לנו שני מקורות המשווים מעשר לתרומה. אחת שלמדנו זה עתה בברייתא והשניה היא המסורת שהייתה לרב אחא בשם רבי מאיר. הגמרא אומרת כי צריך את שני המקורות, שאם היינו לומדים רק מדברי רבי יוסי בברייתא היה ניתן לחשוב כי יבול שלא הופרש מעשר ראשון (או שאר מעשרות) אינו אלא איסור לאו, אך אינו מחייב מיתה לאוכלם, לכן יש את ההיקש של רב אחא ללמד שגם טבל מן הסוג הזה, שהוא לכאורה "פחות קריטי'', גם הוא מחייב את האוכלו מיתה בידי שמים.
 

מהו המסר

אדם אשר מוטלות עליו מספר מטלות, והוא ביצע את חלקן ואפילו את רובן יכול לחשוב כי מה בכך. ביצעתי את הרוב, ו''לא נורא'' אם חלק קטן מן המטלות אינן מבוצעות. מלמדים אותנו חכמים כי לא כך הדבר ב''דברים של שמים''. אם התורה צוותה אותנו להפריש כל שנה ארבעה הפרשות (תרומה גדולה, מעשר ראשון, תרומת מעשר ומעשר שני או מעשר עני) הרי שכולם חייבים להיעשות ולהיות מופרשים. גם אם לא הפרשנו ''רק'' מעשר עני, עדיין הפירות כולן מוגדרות טבל האסורות באכילה, ואדם האוכלם מתחייב מיתה בידי שמים.
נלמד מכך גם לדברים של יום יום, לעשות כל דבר ברצינות, לא לחפף, לא לעגל פינות ולהשתדל לעמוד בכל משימותינו בכבוד. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''לתגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]