מעשר ראשון / יבמות פו ע"א-ע"ב
הרב אביהוד שורץ
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא בדף פ"ו מצטטת את מחלוקת ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה בנוגע לאפשרות לתת מעשר ראשון לכהנים: ר' עקיבא סבור שהוא ניתן ללויים בלבד, ואילו ר' אלעזר בן עזריה סבור שניתן לתיתו אף לכהנים. הגמרא ממשיכה ומביאה את הקנס שקבע עזרא הסופר, שמעשר ראשון יינתן דווקא לכהנים ולא ללויים. רש"י כאן מעיר, שהדיון בקנס הלויים אינו קשור באופן ישיר למחלוקת התנאים. לעומתו, כתב הריטב"א שקישור זה מתבקש: האפשרות לקנוס את הלויים ולהעביר את המעשר הראשון לכהנים מתאימה מאוד לדעת ר' אלעזר בן עזריה, הנוקט שמדאורייתא מעשר ראשון ניתן גם לכהנים, אך לר' עקיבא, הסבור שמעשר ראשון ניתן ללויים בלבד, יש לשאול: כיצד זה בא עזרא ועוקר דין תורה גמור?! הריטב"א מסביר:
"ואם תאמר כיון דמדאורייתא לר"ע דוקא ללוי, היאך אפשר לקנוס עזרא שיתנו לכהן כלל שהרי לא יצאו ישראל ידי נתינה, ויש לומר דכיון דממונא הוא הפקר ב"ד הפקר, ואפקוה רבנן למעשר מן הלוים ואוקמינהו ברשות כהנים ועשאום כשלוחים של לוים".
תירוצו של הריטב"א מושתת על יסוד מרכזי בדין מעשר ראשון. הריטב"א קובע כי מדובר על "ממונא" - חיוב ממוני גרידא, שניתן להפקיעו מכוח הפקר בית דין הפקר (ומעניין, שאף הלכה זו, שלפיה הפקר בית דין הפקר, נלמדת ממעשיו של עזרא הסופר - ראה להלן ביבמות, דף פ"ט). מורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א ביאר שבנקודה זו בדיוק ישנו הבדל בין תרומה ובין מעשר, וכדלהלן.
ההבדל הברור ביותר בין תרומה למעשר הוא הַכָּמוּת; מעשרות, כשמם כן הם, מחייבים להפריש עשירית מהיבול, שהיא שיעור ניכר ומשמעותי, הן מבחינת הנותן והן מבחינת המקבל. לתרומה אין שיעור, ומדאורייתא אפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי כולו.
ההבדל נוסף בין תרומות למעשרות בא לידי ביטוי בפסוקים בפרשת קורח (במדבר יח, כא- כב), המתארים את יעודן של שתי המתנות. תכליתם של המעשרות ברורה ומובנת:
"ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל לנחלה, חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אוהל מועד... ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה".
מעשרות הם שכר ללוי, ובתור "שכר מינימום" חובה לתת שיעור ניכר ומשמעותי.
ביחס לתרומה - המצב הפוך. התורה (במדבר יח, ז) קובעת במפורש ש"עבודת מתנה אתן את כהונתכם", ומדגישה (במדבר יח, כ):
"ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם, אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל".
הכהנים אינם זכאים לשכר, ואת התרומה הם אוכלים "משולחן גבוה" (במדבר יח, יב-יג):
"כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים. בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה...".
בשונה מן המעשר, המופרש לטובת הלוי, התרומה היא תרומה לה', ומכוח ריבון העולמים זוכה בה הכהן.
להבדל זה שבין תרומה ומעשר ישנם ביטויים שונים: שיעור ההפרשה; היתר אכילת מעשר לזרים; חיובו של הלוי להפריש מעשר מן המעשר, כדין כל משתכר שחייב להפריש חלק לה' ולכהן וכן הלאה. הרב ליכנטשטיין הוסיף לכך, שבתרומה ישנה מצות הפרשה אף אם בעל הפירות איננו מעוניין לאכול מהם, בעוד שבמעשר ישנה חובת נתינה רק בתור "מתיר" המאפשר לאכול מן הפירות, ואם אין מעוניינים לאכול אין גם חובה להפריש (ראה רש"י גיטין דף מ"ז, ובט"ז וברע"א יורה דעה סימן א').
נסיים בהערה מעשית הקשורה אף היא לסוגייתינו. הגמרא מסבירה, שעזרא קנס את הלויים משום שהם לא הביעו נכונות לעלות ארצה מבבבל. כפי שניכר בסוגיות שבהן אנו עוסקים, ובמקביל בפרק הרביעי בקידושין, אחד האתגרים הגדולים בעלייה ארצה מבבבל היה אתגר היוחסין. לדעת חלק מן הפוסקים האחרונים, בדורות האחרונים בטלו לחלוטין כל ענייני הייחוס: אין ודאות שהכהנים הם כהנים ושהלויים הם לויים וכן הלאה. ומה יעשה בתרומה ובמעשר? על פי הערה מפורסמת של החזון אי"ש בנושא (חזון אי"ש שביעית, סימן ה' ס"ק י"ב) נוהגים רבים להבדיל בין תרומה ומעשר: את התרומה מפרישים, והיות שהכהנים אינם מיוחסים ואינם טהורים, אין ברירה אלא לשרוף. אך את המעשר מפרישים, כדי להפקיע איסור טבל, אך חוזרים ומערבים בשאר הפירות. זאת, משום שהיות והלויים אינם מיוחסים, מעמידים את המעשר על דין "ספק ממון להקל". כמובן, הבחנה כזאת מבוססת על הנקודה שהוזכרה לעיל: בתרומה ישנה מצות נתינה עצמאית, ולא ניתן להתחמק ממנה. במעשר, לעומת זאת, ישנה חובה ממונית גרידא, ומחובה כזאת ניתן להימלט מכוח דין ספק ממון לקולא.
