ספק במציאות מול ספק במציאות / רפי זברגר

יבמות פג ע''א
 

הקדמה 

למדנו במשנה בדף פ''א. כי רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל - מאכילה בתרומה.
דעתם של רבי יוסי ורבי שמעון כי אנדרוגינוס (יש לו גם איבר זכרות וגם איבר נקבות) מוגדר כזכר וודאי, לכן יכול להאכיל תרומה לאשתו.
 

הנושא

אמר רב: ליתא למתניתין מקמי ברייתא;
מיד תביא הגמרא ברייתא המייחסת לרבי יוסי דברים מנוגדים לאלו שאמר במשנה. רב סובר שהברייתא היא "המובילה", ודברי המשנה נדחים מפני דברים שלו בברייתא.
דתניא, רבי יוסי אומר: אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא, ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה.
רבי יוסי הגדיר את האנדרוגינוס ''בריה בפני עצמה'' במובן שלא ידוע לנו הלכתית אם הוא זכר או נקבה, הגדרה הסותרת את הנאמר במשנה, כי אנדרוגינוס הינו זכר וודאי.
אדרבה, ליתא לברייתא מקמי מתניתין!
מקשה הגמרא: אולי נאמר הפוך, כי דברי הברייתא נדחים מפני דברי המשנה, ורבי יוסי אכן סובר כי אנדרוגינוס הינו זכר ודאי
מדשבקיה רבי יוסי לבר זוגיה, שמא מינה הדר ביה.
עונה הגמרא, כי אפשר להסיק שהברייתא היא העיקר מכך שבמשנה הובאו דברי רבי יוסי יחד עם רבי שמעון, ובברייתא הובאה דעתו כדעת יחיד, מסיקה מכך הגמרא כי הוא לבד חזר בו מדעתו, והנאמר בברייתא היא דעתו האחרונה.
ושמואל אמר: ליתא לברייתא מקמי מתניתין.
שמואל חולק על רב וסובר בדיוק הפוך: המשנה היא העיקר, והברייתא נדחית מפני דבריו במשנה.
אדרבה, ליתא למתניתין מקמי ברייתא, דהא שמעינן ליה לשמואל דחייש ליחידאה!
התשובה הקודמת של הגמרא, מהווה עתה קושיא. לכאורה, מכך שבברייתא זו דעת יחיד של רבי יוסי, הוא חזר בו מדבריו במשנה, ואיך סובר שמואל כי דעת המשנה היא העיקר.
הני מילי כי לא מתעקרא מתניתין, אבל כי מתעקרא מתניתין - לא חייש.
עונה הגמרא כי ניתן לומר כך, רק אם לא ''עוקרים'' את דברי המשנה, אך אם המשנה נעקרת ממקומה, והופכת את הברייתא להיות העיקר, זה לא אומרים, ולכן שמואל מסיק שדווקא דברי רבי יוסי במשנה הם העיקר, ואנדרוגינוס הינו זכר וודאי.
 

מהו המסר

המושג ''ברייה בפני עצמה'' משמשת בדרך כלל כהגדרה למציאות חדשה לא מוכרת. למשל, כוי, שבחינה הלכתית הינו ספק חיה ספק בהמה, יש דעה בחז''ל שהיא מהווה ''ברייה בפני עצמה'' - ברייה חדשה שאיננה חיה וגם לא בהמה.
בברייתא השתמשו במושג זה לתאר את דעתו הספקנית של רבי יוסי בנושא אנדרוגינוס, ולומר כי אין לו וודאות לאף צד, ולכן דינו כספק זכר ספק נקבה. שליטה זו יש להסביר את ההבדל בין הספק באנדרוגינוס לבין הספק בטומטום (איבר זכרות מכוסה) שזה בעצם הבדל בין ספק בדין לספק במציאות. בטומטום המציאות נסתרת. לא ידוע אם יש לו אבר זכר או לא, ואמנם ייתכן כי המקום ייקרע והדבר יוודע בהמשך. לעומת זאת המציאות באנדרוגינוס ברורה לחלוטין - יש לו גם איבר זכרות וגם איבר נקבות, אך הספק הוא כיצד ההלכה מתייחסת למציאות זו. האם קיומן של איברים משני המינים עדיין מגדיר זאת כזכר (לפי משנתנו) או מגדיר מצב ספק הלכתי שלא נפשט (ברייתא).
אבחנה בין שני סוגי ספק אלו עקרונית וחשובה בהבנת ספקות אחרים בחיים. לפעמים הספק הוא בידיעת המצב לאשורו (ספק במציאות). במצב כזה ניתן לומר כי כרגע איננו יודעים את המצב, אך בהחלט ייתכן שנלמד, נשמע או נבחין בעתיד ונפתור את חידת המציאות הבלתי ידועה. אנו בציפייה דרוכה ללמוד ולדעת את האמת הנסתרת.
בספק הלכתי, אין תשובה לא עכשיו ולא מאוחר יותר. הדין לא הוכרע (לדעת אלו שסוברים כי יש ספק), ולכן הפסיכולוגיה הנוצרת מספק זה שונה, כך שאין ציפייה ו"מתח" לגלות את המצב, אלא ''שלוות נפש'' בידיעה ברורה כי אנו איננו יודעים את ההלכה לאשורה.
בכל ספק מוטלת עלינו ''החובה'' להגדיר באיזה אפיק אנו נמצאים. אם הספק הינו במציאות, יש להכיר בכך, ולנסות לגלות מהי אותה מציאות שאיננו מכירים דיה. לעומת זאת, לפעמים הספק הינו הגדרתי, הלכתי וכדו', ואז עלינו "להוריד גז", ולהכיר בעובדה שלא נדע לפתור את הספק עד בוא אליהו הנביא...
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''לתגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]