יש מה לעשות / רפי זברגר

יבמות סו ע''א
 

הקדמה 

פרק שביעי עוסק בנושא אכילת תרומה בבית כהן, המשנה הראשונה מתמקדת באכילת עבדים כנענים שהאשה הביאה לבית בעלה. ניזכר במספר הלכות הקשורות לנושא:
1. אשת כהן ישראלית מותרת לאכול בתרומה, כל זמן שבעלה חי, או שיש להם ילדים משותפים.
2. בת כהן אוכלת בתרומה כל עוד לא נישאת. אם נשאת לישראל - מפסיקה לאכול בתרומה, ואם נישאת לכהן - חוזרת ואוכלת שוב מכוח בעלה הכהן.
3. עבדים כנעניים גם של הכהן וגם של אשת כהן מותרים לאכול בתרומה.
4. אשה חללה (נבעלה בעילה האסורה לכהן, כמו גרושה או אלמנה לכהן גדול) אסורה לאכול בתרומה לעולם.
אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל, עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה, עבדי צאן ברזל יאכלו.
אם היו נישואי איסור כהונה, כמו גרושה וחלוצה לכהן הדיוט (או לכהן גדול) או אלמנה לכהן גדול,  האשה נקראת חללה (סעיף 4 לעיל) ולכן אסורה באכילת תרומה. אם האשה הביאה עבדים כנענים לבית בעלה. יש הבדל בסוג העבדים. אם הם עבדי מלוג - אסור להם לאכול תרומה בבית האדון, ואם הם עבדי צאן ברזל - מותר. המשנה מיד מסבירה ומגדירה את שני סוגי העבדים:
ואלו הן עבדי מלוג: אם מתו - מתו לה, ואם הותירו - הותירו לה, אף על פי שהוא חייב במזונותן - הרי אלו לא יאכלו בתרומה.
נכסי מלוג (וגם עבדים) שהאשה מביאה לבית הבעל, הקרן נשארת שייכת לאשה, והבעל חייב בשמירתן והוא אוכל פירות כל זמן נישואיהם. לכן, אם מתו העבדים (קרן) - הבעל אינו מחויב לשלם וההפסד של האשה, וכן אם יש רווח מהעבדים (הותירו) הרי שהוא שייך לאשה. מכיוון שעבדים אלו הם רכוש האשה, הם מקבלים גם את הדין של האשה. וכשם שהאשה אינה אוכלת בתרומה, כך גם עבדי מלוג אינם רשאים לאכול בתרומה.
ואלו הן עבדי צאן ברזל: אם מתו - מתו לו, ואם הותירו - הותירו לו, הואיל והוא חייב באחריותן - הרי אלו יאכלו בתרומה.
נכסי צאן ברזל נישומים עם הכנסתם לבית הבעל, וכל זמן שהם נשואים הבעל אחראי עליהם. לכן אם מתו העבדים - הבעל חייב באחריותם, ואם יש רווחים - הבעל מקבלם. מכיוון שהם בעצם ''שייכים'' בזמן זה לבעל, הם מקבלים את הדין שלו, ולכן מותר להם לאכול בתרומה.
בת ישראל שניסת לכהן והכניסה לו עבדים, בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל - הרי אלו יאכלו בתרומה.
ישראלית שנישאה לכהן בהיתר גמור, הרי שהיא אוכלת בתרומה (סעיף 1), ולכן גם העבדים שהיא מביאה, בין עבדי מלוג, ובין עבדי צאן ברזל אוכלים בתרומה.
ובת כהן שניסת לישראל והכניסה לו עבדים, בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל - הרי אלו לא יאכלו בתרומה.
בת כהן שנישאת לישראל, מפסיקה לאכול בתרומה (סעיף 2) ולכן עבדיה שהכניסה לבעלה הישראל גם אינם אוכלים.
 

הנושא

ועבדי מלוג לא יאכלו בתרומה? אמאי? להוי כקנינו שקנה קנין! דתניא: מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים, שיאכלו בתרומה? שנאמר (ויקרא כ''ב, י''א): וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ: ומנין לאשה שקנתה עבדים, ועבדיו שקנו עבדים, שיאכלו בתרומה? שנאמר: וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ, קנינו שקנה קנין - אוכל!
מקשה הגמרא על דין עבדי מלוג במשנה מברייתא, שם למדנו כי כל קנין כספו של הכהן, כולל עבדים ואשתו, ועבדים שאשתו הביאה בנישואין אוכלים בתרומה. אם כן, לכאורה גם עבדי מלוג יכולים לאכול תרומה.
כל האוכל - מאכיל, כל שאין אוכל - אינו מאכיל.
עונה הגמרא כי אף על פי שעבדים בבית כהן אוכלים מכוח הכהן, אך אם מדובר בעבדים שהקרן שייכת לאשה הרי הם אוכלים גם מכוחה של האשה. ואם מדובר בקידושי אסור, ההופכים את האשה לחללה, האסורה באכילת תרומה, הרי שגם עבדיה אינם יכולים לאכול בתרומה.
ולא? והרי ערל וכל הטמאים, שאינן אוכלין ומאכילין!
ממשיכה הגמרא ומקשה על העיקרון (אינו אוכל אינו מאכיל), מדין כהן טמא וערל (נלמד במשנה בדף ע'), שלמרות שהכהן אינו אוכל, הרי בני ביתו (אשה, ילדים ועבדים כנענים) אוכלין בתרומה, בניגוד לכלל שלמדנו זה עתה.
התם פומייהו כאיב להו.
עונה הגמרא כי יש הבדל בין המקרים. ערל וגם טמא יש להם תקנה. ערל יכול למול את עצמו, וטמא יכול להיטהר במקווה. אך חללה נשארת כך עולמית. ולכן עבדים של כהן טמא או ערל מותרים באכילת תרומה, מה שאין כן עבדי מלוג של אשה חללה אינם מותרים באכילת תרומה.
לא כל כך ברור לי פירוש המושג ''פומייהו כאיב''. לפי הגמרא הביטוי מתייחס לכהן וערל, שבהם יש תקנה, ואז אולי כוונת הביטוי - הפה כואב אך הגוף כולו תקין, ולכן יש תקנה. לפי פשטו של רש''י נראה שהוא מייחס ביטוי זה דווקא לחללה שאין לה תקנה, ואז נצטרך לומר כי ''פה כואב'' מסמל משהו שלא ניתן לתקנו...

מהו המסר

בין אם נסביר כפשט הגמרא ובין לפי הבנתי ברש''י, הרי שיש הבדל בין תקלה הניתנת לשיפור ותיקון, לבין ''תקלה'' שאין לה תקנה. אבחנה זו חשובה מאוד בחיי יומיום - האם הנושא הבעייתי כרגע הוא בר תיקון או לא. אם לא - נעזוב ולא נשקיע מאמצים לשווא. אך אם נבחין שיש מה לעשות - הרי "שנעוף" ונעשה כל מה שאפשר לתיקון המצב.   
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''לתגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]