חכמים אוסרים היתר מפורש?

הרב דב קדרון

יבמות סו ע"א

בתוספות (ד"ה אלא) מובאת גרסה שלפיה הגמרא מקשה מדוע לא גזרו חכמים גזרה שתאסור על בת ישראל הנשואה לכהן לאכול תרומה, בגלל החשש שמא תמשיך לאכול גם לאחר מותו של בעלה, בזמן שכבר אסור לה לאכול תרומה.

גרסה זו סותרת סברת מפרשים רבים האומרים שאין כוח לחכמים לאסור דבר שהתורה התירה במפורש. כך כותב הכסף משנה (הלכות מלכים ג,ז) שחכמים שגזרו שמלך לא דן בבית דין ולא דנים אותו, לא גזרו זאת על מלכי בית דוד, משום שנאמר (ירמיהו כא, יב): "בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט", ולכן לא יכלו לגזור זאת על מלכי בית דוד, כי הפסוק המפורש אומר שהם דנים, ואין כוח לחכמים לגזור גזרה הסותרת פסוק מפורש.

כך כותב גם הט"ז בכמה מקומות, כגון לגבי מה שהתירה התורה במפורש ליהנות מחלב, שאין כוח לחכמים לאסור זאת (חו"מ סימן ב,ב), וכן לגבי מה שהתירה התורה ליהנות מנבלה במכירתה לגוי – אין כוח לחכמים לאסור זאת (יו"ד סימן קיז סק"א).

אולם רבים וגדולים דחו סברה זאת (חוות יאיר, פנים מאירות, עיין בערוך השולחן יו"ד סימן קיז) והביאו ראיה מכמה מקומות שחכמים אסרו דבר המפורש בתורה להיתר, ויתר על כן, חכמים אפילו גזרו שלא לקיים מצווה שהתורה עצמה חייבה, כגון נטילת לולב בשבת או תקיעה בשופר בשבת, וכל שכן שיש כוח בידם לגזור שלא לעשות דבר שהתורה רק התירה ולא חייבה.