השגחת ה' / רפי זברגר

יבמות סד ע''א
 

הקדמה 

לאחר שלמדנו במשנה הקודמת ובברייתות בגמרא מהי הגדרת מצוות פריה ורביה לפי הדעות השונות, דנה המשנה בדף שלנו מה הדין כשאין יכולת הולדה, לאיש או לאישה או לשניהם.
נקדים ללימוד המשנה מספר הלכות:
• אם יש לבעל ילדים מנישואין קודמין, ואין לו ילדים מנישואין שניים, אינו חייב לשאת אשה אחרת.
• אם ידוע כי האשה הינה עקרה והבעל לא - חובה על הבעל לשאת אשה אחרת ולא להמתין כפי שנלמד מיד במשנה. אם לאחר גירושי הראשונה, או שייקח אשה נוספת תחתיה (לפני חרם דרבינו גרשון האוסר לשאת שתי נשים, ויש הסוברים כי במקרה זה לא חל חרם דרבינו גרשון).
• אם ידוע שהבעל עקר - אינו מחויב לשאת אשה אחרת.
משנתנו עוסקת במקרים שלא ידוע האם יש עקר מבין שני בני הזוג.
נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - אינו רשאי לבטל.
פוסקת המשנה כי לאחר ציפייה לוולד במשך עשר שנים, חייב הבעל לשאת אשה אחרת. גם כאן, או לאחר שיגרש את אשתו הראשונה, או לשאת אשה בנוסף לאשתו הראשונה.
גירשה - מותרת לינשא לאחר, ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים.
אם הבעל גירש את אשתו, אין אנו אומרים כי היא עקרה ואוסרים עליה להינשא, אלא מתירים לה להינשא, אף לאדם שמחויב במצוות פריה ורביה. גם בנישואין אלו, הבעל יכול לחכות עד עשר שנים, ואם גם כאן לא הצליחה ללדת, חייב לשאת אשה אחרת (לאחר גירושין או בנוסף לאשה).
ואם הפילה - מונה משעה שהפילה
אם האשה נכנסה להריון אך הפילה את העובר, הרי שמתחילים למנות את העשר שנים שוב מהתחלה.
דין דומה גם אם ילדה ילדים שמתו  ל''ע לאחר מכן, גם אז מונים שוב עשר שנים מהתחלה.
 

הנושא

תנו רבנן: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה.
הברייתא מרחיבה מעט על הנלמד במשנה, ופוסקת כי הבעל חייב לשלם לאשה את כתובתה, כאשר מגרשה לאחר עשר שנות נישואין ללא ילדים. הוא חייב לגרשה, כיוון שייתכן שהיא עקרה, ומנגד, הוא מתחייב בדמי כתובתה. כיוון שייתכן שהוא העקר.
אף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר (בראשית ט''ז, ג'): תִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה: -
הברייתא לומדת את דין המשנה ברמז, מכך ששרה החליטה להביא לאברהם את הגר כאשה נוספת, לאחר שלא הולידו ילדים במשך עשר שנים מעת ישיבתם בארץ ישראל. ומכך לומדים דין נוסף בדבר מעלת ארץ ישראל:
ללמדך, שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין.
לא מחשיבים את השנים שישבו אברהם ושרה בחוץ לארץ, כיוון שייתכן שעוון הישיבה בחוץ לארץ גרם לכך שהם לא הולידו ילדים.
לפיכך, חלה הוא או שחלתה היא, או שניהם חבושים בבית האסורים - אין עולין לו מן המנין.
כיוון שלמדנו שייתכן כי ''גורמים חיצוניים'' מונעים הולדה (כמו עוון ישיבת חוץ לארץ) ממשיכה הברייתא ומביאה דוגמאות נוספות ל''גורמים חיצוניים'' כמו מחלה של הבעל או האשה, או שישבו בבית הסוהר ונמנעו מלקיים יחסי אישות, כל אלה ועוד הינם מונעי הולדה, ולכן אין למנות את הזמן שלהם במניין עשר השנים.
 

מהו המסר

הלימוד הגדול שלמדה אותנו הברייתא כי עוון כמו ישיבה בחוץ לארץ יכולה למנוע הולדה, מחזק בנו את התודעה הכללית של השגחת ה' בעולם. הכל תלוי ברצון ה'. ברצותו נותן וברצותו נוטל. השכר והעונש הוא אחד מאבני הבניין של השגחת ה', ומכוח זה נקבע כי המעשים שלנו עשויים או עלולים לשנות את רצון ה'.
לימוד גדול למדנו היום באמונת ה', בהשגחת ה' ובשכר ועונש המגיע משמיים. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''לתגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]