מדוע חייב להיות מנוקה מעוון?

הרב דב קדרון

יבמות נח ע"א

אשה שסטתה ומעלה מעל בבעלה מובאת על ידו לבית המקדש כדי לשתות את המים המרים, אולם זאת בתנאי שהבעל עצמו לא חטא בעבירה דומה, כי "אם אין האיש מנוקה מעוון – אין המים בודקים את אשתו".

רבותינו האחרונים דנים בשאלה מה דינו של בעל שחטא וחזר בתשובה, האם אז המים בודקים את אשתו או לא, ורבים סוברים שלמרות שבדרך כלל תשובה מועילה למחוק את העבירה לגמרי, והשב בתשובה נחשב כאילו לא חטא, ולפעמים אפילו גדול יותר במעלתו ממי שלא חטא – לעניין הזה תשובה לא מועילה.

כך משמע גם מלשון חז"ל שאמרו שהאיש צריך להיות "מנוקה מעוון", וניתן להבין שהכוונה היא מנוקה לגמרי, שמעולם לא חטא בעוון זה.

ומבאר רבי צדוק הכהן (צדקת הצדיק, אות ס, מובא בלקט ביאורי אגדות) שמכיוון שעל ידי האיש שמביא את אשתו לשתות נגרמים צער וייסורים לאשה, הקב"ה לא יגרום לו תקלה זו שתיענש היא בגללו אם הוא עצמו לא נקי לגמרי מדבר זה, כי כל מי שגורם צער או ייסורים לחבירו – אותם צער וייסורים הם תוכחה ועונש מן השמים על עוונו, ומכיוון שאין אדם ראוי להוכיח אדם אחר על עבירה בזמן שהמוכיח עצמו נגוע באותו עוון, כמו שנאמר (צפניה ב, א): "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ", ואמרו חז"ל (ב"מ קז,ב): "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", מוכרח הוא שרק אם הבעל נקי לגמרי מעבירה זו ראוי הוא להיות הצינור שדרכו תבוא התוכחה לאשה.