זהירות מלספר דברים רעים על נפטרים - "אמרו כל ימיו הושחרו שיניו מפני התעניות"
פניני הדף היומי, עלון יביע אומר / הרב ירון מרדכי זכאי
חגיגה כב ע"ב
בסוגיתנו הובאה מחלוקת בית בית הלל לבית שמאי לגבי כלי חרס שהוא סגור היטב ויש בתוכו אוכל, והעמידו אותו על הפתח שמפריד בין הבית לעליה (הקומה השניה) וישנו מת בבית, האם הכלי חרס משמש חציצה שלא תעבור הטומאה, שלדעת בית שמאי הכלי חרס מציל שלא תעבור הטומאה רק על דברי מאכל ומשקה, ואילו על בני אדם וכלים שנמצאים שם אינו חוצץ והם נטמאים, ולדעת בית הלל שחולקים הכלי חרס מציל על כולם שלא יטמאו.
ומובא בהמשך הסוגיא שרבי יהושע טען כלפי הסברא של בית שמאי שהוא מתבייש מדבריהם משום שלדבריהם יתכן מצב שאישה שנמצאת באותה עלייה שבבית ולשה בצק בקערה, שהאישה תהיה טמאה מחמת אותו מת, ואילו הבצק יהיה טהור, אומנם אחד מתלמידי בית שמאי ביאר לרבי יהושע את סברתם שהיות ומדובר כאן בכלים של עמי ארצות שהם טמאים מכיוון שאינם נזהרים בדיני טומאה, ולכן לגבי האוכלין והמשקים שאי אפשר לטהרם במקווה טיהרו חכמים היות ועמי ארצות לא יסכימו לומר שהם טמאים ולהפסיד, אבל לגבי האנשים והאוכלין שאפשר להטבילם במקווה ולטהרם אמרו בית שמאי שהם טמאים.
וכששמע זאת רבי יהושע התחרט על שדיבר כלפי בית שמאי בזילזול והלך לקבריהם לבקש מהם מחילה וסליחה, ומוסיפה הגמרא שרבי יהושע לא הסתפק בכך אלא גם צם צומות ותעניות במשך שנים רבות עד שהושחרו שיניו בגלל התעניות.
והנה כתב הרמ"א בשו"ע חושן משפט(סימן תכ סעיף לח) שהמדבר רע על שוכני עפר (נפטרים) צריך לקבל עליו תשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין, ואם קבורים בסמוך לו ילך אצל קבריהם ויבקש מהם מחילה, אמנם המגן אברהם בסימן תרו סק ז כתב שאם חירף לאחר שנפטר אין צריך לבקש מחילה על קברו.
והנה החיד"א בספרו פתח עינים הוכיח מסוגיתנו שרבי יהושע הלך לבקש מחילה על קברם של בית שמאי אף שהיה הזילזול לאחר פטירתם, אמנם יש שדנו שרבי יהושע עשה זאת ממידת החסידות ולא שהיה חיוב לעשות זאת מעיקר הדין.
ואמנם צריך מאד להיזהר מלספר שם רע על המתים כפי שנפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן תרו סעיף ג שיש חרם ותקנת קדמונים שלא להוציא שם רע על המתים, ויש רמז לכך מהסמיכות של הפרשות אחרי מות קדושים אמור, דהיינו אחרי שאדם נפטר תאמר עליו רק דברי צדקות וקדושה ולא הוצאת שם רע.
