לשמוע עד הסוף (ורק אחר כך להגיב) / רפי זברגר

יבמות נו ע''ב
 

הקדמה 

למדנו במשנה מספר ''ביאות גרועות'' אשר קונות ביבמה. כמו למשל הבא על יבמתו בשוגג או באונס או רק בהעראה.
מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים על חלות קנין זה:
מאי קנה? רב אמר: קנה לכל, ושמואל אמר: לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה, לירש בנכסי אחיו, ולפוטרה מן הייבום. מן הנשואין.
רב סובר כי הקנין הוא לכל דבר וענין, כולל לגבי אכילה בתרומה. שאם היה כהן, הרי גם ''ביאה גרועה'' מאכילה את האשה בתרומה, כמו כל אשת כהן. שמואל חולק וסובר כי היבמה נקנית רק לגבי הנושאים המפורטים בפרשת יבמין כמו ירושת היבם את נכסי אחיו, ושחרור היבמה מזיקת יבמין, אך אינה מאכילתה בתרומה אם הוא כהן.
הגמרא מסייגת את המחלוקת הנ''ל באופן הבא:
לדברי הכול אכלה, דהא הות קאכלה מעיקרא, כי פליגי - מן האירוסין, רב אמר: אוכלת, דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד; ושמואל אמר: כי רבי רחמנא - לאוקמיה במקום בעל, לאלומי מבעל לא.
אם היבמה הייתה נשואה לבעלה וכבר אכלה מתרומה לפני מותו (שהרי בהכרח גם הוא כהן), אזי כולם מסכימים שהיבמה תאכל גם אם נקנתה ב''ביאה גרועה''. מחלוקתם הינה רק אם הייתה ארוסה לבעלה שאינה אוכלת בתרומה, האם לאחר ייבום של ''ביאה גרועה'' מצבה ישתפר ותאכל בתרומה (רב) או לא (שמואל).
הגמרא בהמשך מביאה לשון שונה של מחלוקת רב ושמואל.
במאמר זה נידון בדיון נוסף בגמרא על ''קידושין בעייתיים'' עם כהן, אשר בחלקם מונעים מן האשה לאכול בתרומה. 
 

הנושא

להבנת הברייתא הבאה נקדים מספר הקדמות בדיני אכילת אשת כהן בתרומה.
1. אשת ישראל שנשאה לכהן אוכלת בתרומה.
2. מדאורייתא גם ארוסת כהן אוכלת בתרומה, אך חכמים גזרו שלא תאכל. טעם הגזירה "שמא ימזגו לה כוס תרומה בבית ארוסה ותשקה את אחיה'', או ''שמא ימצא בה בעלה סימפון (מום)".
3. אשה שנשאה לכהן חרש אינה אוכלת בתרומה (קידושי חרש אינם תופשים).
4. אשת ישראל שנשאה לכהן ומת, ואין להם ילדים משותפים - מפסיקה לאכול בתרומה.
5. אם יש להם ילד אחד או יותר ממשיכה לאכול בתרומה, ''מכוח הילד''.
תנו רבנן: בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש - אינה אוכלת,
אף על פי שבזמן האירוסין הבעל הכהן וארוסתו היו פקחים (לא חרשים), הרי שאם הבעל נתחרש לפני הנישואין - אשתו אינה אוכלת בתרומה לאחר נישואיה לכהן.
נולד לה בן - אוכלת, מת הבן - רבי נתן אומר: אוכלת, וחכמים אומרים: אינה אוכלת.
אם נולד להם בן (פקח) הרי הוא ''מאכיל'' את אמו בתרומה, למרות שהאבא החרש לא האכיל את אשתו בתרומה.
אם הבן היחיד מת באנו למחלוקת תנאים. רבי נתן סובר שהאמא ממשיכה לאכול, ואילו חכמים סוברים שחוזרת להיות כמו שהייתה לפני שנולד הבן, ואסורה לאכול תרומה.
מאי טעמא דרבי נתן? אמר רבה: הואיל שכבר אכלה.
הגמרא מסבירה את סברת רבי נתן בכך שכיוון שהיא כבר אכלה תרומה מכוח בנה בחיו, הרי היא ממשיכה לאכול מכוחו גם לאחר מותו. מיד מקשה על כך אביי ''קושיא מתבקשת'':
אמר ליה אביי: אלא מעתה, בת ישראל שניסת לכהן ומית ליה, תיכול, שכבר אכלה! אלא כיון דמית ליה - פקע ליה קדושתיה מינה, הכא נמי כיון דמית ליה - פקע קדושתיה מינה!
כפי שלמדנו בהקדמה הרביעית, אשת כהן שאכלה תרומה בחיי בעלה, והוא מת הרי היא מפסיקה לאכול תרומה. אם כן שואל אביי, אנו רואים שאשה מפסיקה לאכול תרומה, למרות שכבר אכלה קודם, וקשה סברת רבי נתן שאוכלת לאחר מות בנה בעקבות אכילתה לפני כן. לאור זאת יש להסביר את סברת רבי נתן באופן שונה.
אלא אמר רב יוסף, קסבר רבי נתן: נשואי חרש מאכילין בתרומה, ולא גזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש.
רב יוסף מסביר את דעת רבי נתן שלא כמו פשט לשון הברייתא. לדעתו, רבי נתן מתיר גם לאשה שנתקדשה לכהן פקח, ונישאה לו לאחר שנתחרש לאכול בתרומה (בניגוד לפשט הברייתא שאין מחלוקת בדין זה, וכולם סוברים שאסור לה). זאת כיוון שמדין דאורייתא מותר לה לאכול בתרומה גם לאחר אירוסין (הקדמה 2), ולכן, אם נשאה לאחר שנתחרש לא גזרו עליה את אותה גזירה שגזרו על ארוסה לאכול בתרומה כיוון ששתי הסיבות לגזירה זו (שם) לא שייכות לאחר נישואין עם בעל חרש. לפי הסברו של רב יוסף, רבי נתן סובר כי לאחר מות הבן, האשה חוזרת לאכול, כיוון שאמנם אכלה לפני כן בהיותה נשואה לבעלה החרש.
אמר ליה אביי: אי הכי נולד לה בן למה לי? משום רבנן.
מקשה אביי: לפי הסבר רב יוסף אין צורך לומר כי מותר לה לאכול תרומה רק שנולד הבן, שהרי היא מותרת בתרומה כבר לאחר הנישואין עם החרש. עונה הגמרא, שחלק זה של הברייתא נאמר בשיטת חכמים, האוסרים לאשה לאכול תרומה בעודה נשואה לבעל חרש, ומתירים רק עם הולדת הבן.
וליפלוג רבי נתן עלייהו ברישא!
ממשיכה הגמרא: אם כן, מדוע רבי נתן לא חלק ברישא, ואמר כי מותר לאשה לאכול בתרומה לאחר נישואיה עם החרש
שביק להו לרבנן עד דמסיימי מילתייהו, והדר פליג עלייהו.
תשובה מעניינת עונה הגמרא: אין הכי נמי, היה מקום לומר גם ברישא את דעתו. אך הוא ''חיכה'' לסיום דברי חכמים, ורק אז אמר את סברתו, ולכן לא מביאה הברייתא את דעתו גם ברישא.
אי הכי, ליתני: מת הבן - אינה אוכלת, רבי נתן אומר: אוכלת! קשיא.
אם כך, מקשה הגמרא מדוע הקדימו את דעתו של רבי נתן לפני חכמים, הרי רבי נתן ''חיכה'' לסיום דברי חכמים. והדבר נשאר בקושיא.
 

מהו המסר

 למרות שהגמרא נשארה בקושיא על הסברו של רב יוסף, (''לא מתים מקושיות''), נלמד הנהגה יפה של רבי נתן בהסבר זה. הוא שומע, מאזין בקשב רב לדעת חכמים החולקים, לא נכנס לדבריהם (למרות שאולי מאוד היה רוצה), וממתין בסבלנות רבה לסיום דבריהם ורק אז אומר את דברו. הנהגה יפה מאוד הראויה לאימוץ. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]