מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
מהי "קטלנית"?
הרב צבי שפיץ
יבמות סד ע"ב
כתוב בגמ' ביבמות (סד:) שאשה שמתו שני בעליה, לדעת רבי – אסור לה להינשא לאדם שלישי, שמא ימות גם הוא כקודמיו. ולדעת רבי שמעון בן גמליאל – מותר לה להינשא לאדם שלישי. אלא שאם גם הוא ימות – ייאסר לה להינשא לאדם רביעי. מחלוקת רבי ורשב"ג הינה, האם חזקה נקבעת לאחר שתי פעמים, או לאחר שלש פעמים. ולהלכה בנידון דנן, מכיון שישנו חשש לחיי האיש שישא אותה, לכן מחמת ספק נפשות פוסקים לחומרא ואסור לאשה להינשא לאדם שלישי.
הסיבה שמחמתה נאסר לאשה שמתו שני בעליה להינשא לאחר
והנה נחלקו האמוראים מהו הטעם שמחמתו חששו חז"ל, שמא מחמת האשה מתו בעליה הראשונים. לדעת רב הונא, חוששים שמא יש בגופה חומר שמסכן את חיי האדם שחי עמה חיי אישות. ולדעת רב אשי החשש הוא, שמא נולדה במזל שתחיה ללא בעל, ובעוני גדול, ומסיבה זו מתו שני בעליה הראשונים, כמבואר בשו"ת הרא"ש (כלל נג, סי' ח).
ומביאה שם הגמ' שתי נפק"מ להלכה בין השיטות. א. אם אחד מהבעלים מת בגלל שנפל ממקום גבוה או מחמת תאונה ולא בגלל מחלה. ב. שמת כאשר האשה היתה רק מקודשת ולא נשואה לו, כלומר, שעדיין לא חיו חיי אישות. שלדעת רב הונא, מכיון שברור שמת לא בגלל חיי האישות - מותר לאשה להינשא לאדם אחר. ולדעת רב אשי שחוששים שמזלה הרע גרם שתהיה אלמנה ועניה, לא משנה מחמת איזו סיבה מתו בעליה, מסתכלים על התוצאה הסופית, ששני אנשים שהיו נשואים/מאורסים לה מתו, ולכן חוששים שמא כל מי שינשא לה ימות כמותם.
הכרעת הפוסקים שהאשה הוחזקה למסוכנת לאחר פעמיים בלבד
הרמב"ם (פ' כא מאיסורי ביאה, הל' לא), הטור, השו"ע והרמ"א אעה"ז (סי' ט, א) נקטו כולם לחומרא כרבי שלאחר שמתו שני בעלים – אסור לאשה להינשא לאדם שלישי, כי חוששים שמא הוחזקה שהבעלים שלה מתו מחמתה, ולכן בגלל ספק נפשות לחיי אנשים נוספים, בי"ד לא מתיר לה להינשא פעם שלישית. אולם בדיעבד, אם האדם השלישי ידע את עברה של האשה עם בעליה הקודמים, ולמרות זאת הסכים מרצונו לקדש אותה בפני שני עדים כשרים, לדעת הרמב"ם והשו"ע – לא מוציאים אותה מבעלה.
ויותר מכך כתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' קמו), שהחשש שהבעל השלישי ימות, הוא לא בגלל שישנו איסור בדבר, אלא בגלל פחד, וניחוש, שאולי ישנן שעות ביום שהאנשים החלשים יינזקו מחמתן. ולכן אם האדם השלישי לא חושש לכך – בי"ד לא מונע ממנו מלקדש את האשה. והוסיף שם, שכך נהגו גם להורות רבותינו הגדולים מספרד: הרי"ף, והר"י מגאש. וגם הרמב"ם עצמו בהיותו רב במצרים, הורה כך הלכה למעשה לשואלים אותו. ויותר מכך, הם עודדו את האשה ואת הבעל השלישי להתקדש לכתחילה בפני שני עדים כשרים בצנעה, כדי שהאשה לא תתעגן לכל חייה, ובפרט כשהאשה עדיין צעירה. ולאחר הקידושין כשהזוג התקדש בצנעה – בי"ד היה משיאם, וכותב להם את הכתובה, וע"ש בתשובת הרמב"ם.
אולם הרא"ש בכתובות (פ' ד', סי' ג) ובשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' שסד), הנמוקי יוסף ביבמות (כ. בדפי הרי"ף), ובשו"ת הר"ן (סי' כח), החמירו מאד על כך בגלל סכנת נפשות לבעל השלישי. ולדעתם אפילו אם נשאת לאדם שלישי, ואפילו שהוא מסכים לכך ואינו חושש שימות, בכל זאת בי"ד היו כופים אותם להתגרש, כי חמירא סכנתא – מאיסורא. והנה לדינא בזמן הזה, אם הבעל השלישי ידע שמתו לאשה שני בעליה הראשונים, ובכל זאת נשא אותה – לא כופים אותו לגרשה. ובפרט בזמן הזה שיש חרם של רבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל כורחה, לכן אם האשה לא הטעתה אותו בעובדות – לא יוכל לגרשה בעל כורחה, וכך גם פסק להלכה בשו"ת חת"ס אעה"ז (סי' כג).
והנה בהלכות חמורות אלו, מכיון שדיני נפשות כרוכים בהם – רק גדולי ההוראה שבכל דור מוסמכים לדון בהן. ונביא להלן בס"ד כידיעה בלבד צדדים נוספים שמצרפים אותם במקרים שלא יקרו עוד בישראל, כדי להקל ולהתיר לאשה לשאת אדם שלישי, ולפעמים אפילו גם רביעי, אלא שההכרעה בכך נתונה כאמור רק לגדולי ההוראה שבדור.
מקרים שמבואר בפוסקים להקל להינשא לשלישי
הרמ"א באהע"ז (סי' ט, א) מביא את שו"ת הרשב"א המיוחס לרמב"ן (סי' שיא) שאע"פ שלדינא נוקטים כרב אשי שהיה בתראי, שהמזל הרע של האשה הוא זה שגרם שימותו בעליה, אולם למעשה במקרים רבים מקילים כדעת רב הונא, שהסיבה שחוששים שמתו בעליה הינה – בגלל שישנה סכנה בריאותית לחיות עמה חיי אישות. ולפיכך חשש זה קיים רק אם הבעלים מתו מחמת מחלה או נפטרו במיטתם באופן פתאומי, שאז חוששים שמא האשה גרמה להם לחלות בכך.
אבל אם אחד משני הבעלים, וכ"ש אם שניהם מתו מחמת סיבה צדדית שאיננה מחלה כמו: תאונת דרכים, תאונת עבודה, במלחמה, פיגועים וכיו"ב – במקרה זה מותר לה להינשא לאדם שלישי.
כמו כן כתב בבית שמואל שם (ס"ק ו), שאם אחד מהבעלים מת זקן כלומר, מעל גיל שבעים כמבואר בשו"ת חת"ס אהע"ז (סי' כג), מקילים, כי טוענים שהוא מת בגלל שהגיע זמנו למות ולא מחמתה. כמו כן כתב שם בב"ש בשם שו"ת תרומת הדשן (סי' ריא), ושו"ת הריב"ש (סי' רמג), שאם היתה מכת מדינה באותו הזמן, כמו בעוה"ר מחלת הקורונה והמסתעף מכך ר"ל – תולים שזוהי הסיבה שמחמתה מת הבעל כלומר – מזלם הרע של אנשי המדינה גרם לכך - ולא מזלה של האשה. כמו כן, אם ידוע שאחד משני הבעלים היה חולה במחלה מסוימת עוד לפני שהתחתן עם אשה זו, ולבסוף מת מחמת אותה מחלה – תולים שמת מחמת מחלתו הראשונית, ולא בגלל מזלה של האשה, ומתירים לה לשאת אדם שלישי.
נוסיף עוד, שכל ההגבלות שנאמרו לאשה שמתו שני בעליה לשאת אדם שלישי - אינן קיימות אם היא לא התאלמנה פעמיים, אלא התגרשה פעמיים או אפילו פעם אחת התגרשה ופעם אחת התאלמנה. כמו כן אם האשה לא היתה נשואה לשני האנשים שמתו או עכ"פ לאחד מהם, אלא שחיה עמם חיי אישות בהפקרות רח"ל ללא קידושין ונישואין או ע"י מושג שנקרא אצל הגויים "נישואים אזרחיים" וכדומה, ובפרט שידוע שבמקרים אלו הם חיים באופן שיש בו איסור כרת, במקרים אלו למרות שאח"כ מתו האנשים שחיו עמה, אין מיתתם אוסרת אותה לאחר שתחזור בתשובה, להתחתן בקדושה וטהרה עם אנשים אחרים.
