לע"נ סבתנו מלכה טויבע בת הרב יעקב לייב

גניבת נפשות (ב) / הרב עופר לבנת

פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה

השבוע בדפי הדף היומי, הגמרא (פו) ממשיכה לעסוק בנושא עונשו של חוטף. אנחנו נמשיך לעסוק בשאלה שפתחנו בה שבוע שעבר. התורה מגדירה חטיפה כגניבה. בהלכה ישנה הבחנה בין גזילה לגניבה. גזילה היא לקיחה בכוח מהבעלים, ואילו גניבה היא לקיחה בסתר בלא ידיעת הבעלים. לכאורה, כל חטיפה היא בהגדרה גזילה, כיון שבחטיפה יש עימות ישיר עם הבעלים, שהוא הנחטף עצמו.

בשבוע שעבר הבאנו שתי תשובות לשאלה זו. תשובה אחת היא שבחטיפה המשפחה מוגדרת כבעלים על האדם, ואם החטיפה נעשית בלא ראיית קרובי המשפחה, זו גניבה. תשובה שנייה היא שאמנם הבעלים הוא הנחטף עצמו, אך כיון שרוב החטיפות הם של ילדים קטנים והם אינם יכולים להתעמת עם החוטף, התורה נקטה בלשון גניבה.

שתי תשובות אלה מניחות כי יש בעלים לאדם, או האדם עצמו או המשפחה. אולם, ניתן להציע פירוש שלישי, ולפיו אין האדם נמצא בבעלות של אף אחד, אלא הוא בן חורין. החטיפה היא בעצם שלילת חירותו של האדם.

דבר זה ניתן ללמוד משני תנאים נוספים שהגמרא אומרת שעל הגנב לעשות כדי להתחייב על החטיפה. תנאי אחד הוא שהחוטף ישתמש בנחטף, ותנאי שני הוא שהוא ימכור אותו לעבד. בעצם, שתי פעולות אלה מסמלות את שלילת חירותו של האדם והפיכתו לעבד.

לפי זה, מובן מדוע אין התורה משתמשת בלשון גזילה, מצד אחד, אין כלל בעלים על האדם שמהם הוא נלקח. וממילא אין עימות עם הבעלים, לכן אין זו גזילה. מאידך, בגניבה הדגש הוא על הכנסת ממון שאינו שלו לרשותו, וזה מתקיים כאן כאשר החוטף הופך את הנחטף לעבדו ולאחר מכן מוכר אותו. 
 

To the article in English