מה שמספרת לנו הבושה / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
יבמות עט ע"א
אמר, שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים.
לו רק היה נוטל הקב"ה מאתנו את הנסיונות, את היצר הרע, ומאפשר לנו לעבוד אותו בהשקט ובטח, החיים היו הרבה יותר טובים. אז למה לא לעשות את זה? האם יהיה זמן שנוכל להגיע לכדי שלימות כזו?
תשובה לשאלה הרת גורל זו, כותב רבי מרדכי יוסף אלעזר מראדזין (תפארת יוסף, לקוטי הש"ס פסחים ה) כשהוא מסביר שבמהלך הדורות היו צדיקים שעבורם העולם כולו היה בימה עבור עבודת ה', והם לא ראו בעולם גורם מפריע ומונע, אלא אדרבא גורם מאחד ועוזר.
היו במהלך ההיסטוריה גם זמנים כאלו לעם ישראל, בהם העולם התאחד עם המציאות האלוקית, ולא זו בלבד שהוא לא הפריע למציאות האלוקית להתגלות אלא אף עזר להתגלות זו, ומשאבי העולם היו כלי שרת ביד ההתגלות האלוקית.
אירוע כזה היה מעמד מתן תורה, שבו היו העולם וטבעו כלי שרת ביד הקב"ה, כדי להראות לכל באי עולם מיהו בעל הבית האמיתי.
אמנם, רק אצל משה רבינו נאמר "ואתה פה עמד עמדי", במובן שמשה רבינו היה יוצא דופן כי הוא המשיך לחוש את המציאות האלוקית נוכחת בתוך חייו באותה עצמה גם אחרי מתן תורה. אולם, גם לגבי שאר העם, שלהם נאמר "ואתם שובו לכם לאהליכם", היינו תחזרו להתמודד עם העולם, משום שזוהי משימת החיים שלכם – לחוש את העולם ובכל זאת לבחור ברבונו של עולם, גם להם נותר משהו ממתן תורה.
שכן, בשעת מתן תורה ירדה בושה לעם ישראל, ובושה מביאה לידי יראת חטא, ויוצרת מציאות של אדם, בשר ודם, שבכל זאת בוחר בקדושה ולא בהיפך, מחמת ההרגש האלוקי שבלבו.
בושה זו לא נעלמה, והיא נוכחת בחיינו, עד כדי שהגמרא כאן קובעת ששלשה סימנים יש באומתנו: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים, כך שהבושה הזו ממשיכה ללוות אותנו מאז מתן תורה ועד היום, וממשיכה להזכיר לנו שיש מימד נוסף לחיים מעבר למופע החומרי שלהם.
כך יוצא שהיצר הרע והנסיונות שיש לנו, הם אמנם משימת החיים שלנו, אבל אותה בושה שמלווה אותנו מרגעי מתן תורה גם מספרת לנו, שעמוק בתוכנו מסתתרת ההכרה החזקה באמת האלוקית, ואם רק נתמיד במלחמה כנגד היצר הרע, הרי שהנסתר יהפוך לגלוי, ונוכל לחוש במשהו את אותה הכרה שהייתה במתן תורה, וגרמה לעם ישראל שלא לחשוב כלל על הנסיונות או החטאים – אין עוד מלבדו.
