גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שי מדור "עלי הדף"
מסכת יבמות
דף כד ע"א

"מצוה בגדול לייבם" - בגדול האחים או בבכור דווקא

במשנה (כד.): "מצוה בגדול לייבם, ואם קדם הקטן, זכה". דין זה נלמד מדכתיב (דברים כה, ו): "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת", ותניא (שם): "'והיה הבכור', מיכן שמצוה בגדול לייבם". לשון המשנה מדוקדק שהמצוה היא בגדול האחים דייקא, כי הבכור הוא גדול האחים, אכן אין הדבר תלוי במהות בכור דווקא אלא בגדול. מאידך דקדוק לשון הכתוב הוא שהמצוה היא בבכור: "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת", הרי שנקבעה מצוה זו על הבכור דייקא.

ואמנם דבר זה שנוי לכאורה במחלוקת הראשונים, כי הנה בהמשך הגמרא הובאה ברייתא דתני אביי קשישא: "מצוה בגדול לייבם, לא רצה, הולכים אצל אחיו הקטן", ורוב הראשונים פירשו הכוונה כמו שכתב רש"י (ד"ה הולכין): "הולכין אצל אחיו הקטן - משמע קטן הימנו וגדול משאר אחיו", הרי לנו שמה שאמרה תורה: "והיה הבכור אשר תלד" וגו', לאו דוקא בכור ממש, אלא הגדול שבאחים, שאם לא היה שם בכור הולכים אצל גדול האחים, ודין הגדול כדין הבכור.

ואילו הרמב"ם (הל' יבום וחליצה פ"ב הי"ב) כתב: "אמר הגדול איני רוצה לא ליבם ולא לחלוץ, הרי אחי לפניך, ותבע אותה אחד מן האחין ליבום, והיא אינה רוצה בו ורצת באח אחר והוא רוצה בה, אין זו מורדת, מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו, הרי כולן שוין", והשיג הראב"ד: "אמר אברהם, ואיך יאמר שכולן שוין, ואני רואה בגמרא יבמות, דתני אביי קשישא 'מצוה בגדול ליבם, לא רצה הולכין אחר גדול', אלמא כל הגדול מחבירו הוא קודם למצוה" (עי' רשב"א בסוגיין שהרמב"ם היתה לו גירסא אחרת בגמרא), ויתכן שהרמב"ם סבר שגזירת הכתוב היא בבכור דווקא, ושאר האחים אין להם מעלה זו כלל, ולכן כשהבכור אינו רוצה אין להטיל חובת ייבום על הגדול יותר משאר אחים, כי אין לו מעלת בכור, ומה בינו לשאר האחים, ולכן כולן שוים בחובה זו. ואמנם, גם בדעת הרמב"ם יתכן להיות שקפידת התורה היא בגדול האחים – ולא בגלל שהוא בכור, אלא, שגזירת הכתוב היא בגדול האחים דייקא, ואם אין כאן גדול אין אומרים שהולכים אחרי זה שהוא נחשב אחריו כגדול האחים, משום ש'גדול האחים' אינו נחשב כי אם הגדול האמיתי.

חקירה זו נוגעת גם כלפי שאלת האחרונים, באופן שהגיע האח הקטן לגדלות קודם הבכור, כגון שני אחים תאומים, שהראשון נולד בסוף אדר ראשון, והשני נולד בתחילת אדר שני, והגיעו לגדלות בשנה פשוטה, שהבכור לא נעשה גדול כי אם בסוף אדר (עי' שו"ע או"ח סי' נה ס"י), והשני נעשה גדול בתחילת אדר, ונחלקו האחרונים מי נחשב גדול כלפי חובת יבום, וכדלהלן.

בשו"ת 'הלכות קטנות' (ח"ב סי' קעד) איתא: "שאלה, אשה שלא בכרה וילדה תאומים, א' פטר רחמה בכ"ט דאדר ראשון, וא' בר"ח אדר שני - שזה נכנס לכלל שנותיו חודש א' קודם חבירו, לענין ייבום מהו. תשובה, גזרת מלך היא בכי האי גוונא דרב יעבוד צעיר, ולענין 'כבד את אביך' וגו' 'לרבות אחיך הגדול' (כתובות קג.), הקודם יכבד את המאוחר, וכן לענין ייבום – אע"פ שהראשון בכור לכהן, אבל אינו בדין 'והיה הבכור אשר תלד', כי אין לנו אלא דברי רבותינו דבגדול האחים הכתוב מדבר, והצעיר הוא הגדול". [ובסיום תשובתו העלה דבר מחודש כלפי יעקב ועשו שהיו תאומים, וז"ל: "ומי יודע אם לידת יעקב ועשו היתה כעין זה, אע"ג דאיפליגו (ר"ה יא.) או בניסן או בתשרי נולדו אבות, אפשר דעל אברהם ויצחק דוקא קאמרי", והיינו, שעשו נולד בסוף אדר הראשון, ויעקב אבינו נולד בתחילת אדר שני, ולכן נחשב יעקב אבינו כגדול האחים, כי בהגיע שנתו הי"ג היתה שנה פשוטה, ונעשה יעקב אבינו גדול תחילה, וגם לענין כיבוד אח הגדול, "הקודם יכבד את המאוחר"].

אולם בשו"ת 'שבות יעקב' (ח"א סי' ט) חולק עליו, כי רק לענין דבר התלוי בשנים נכלל חודש העיבור בכלל אותה השנה שהיתה מעוברת, כגון לענין שיעור גדלות של י"ג שנים, שהדבר תלוי בגמר י"ג שנים, ושנגמרו אלו השנים נעשה גדול, ועל כן שפיר נעשה גדול תחילה אותו שנולד אחריו, אכן, כלפי גדול בעצם – הרי הראשון גדול יותר, וז"ל: "דהיינו דוקא מידי דתליא בשנים גם העיבור בכלל, משא"כ לענין נדון שלפנינו, דאפילו בשביל יום אחד או אפילו שעה אחת מקרי גדול שבאחים, אם כן בודאי שהגדול הוא גדול ממש, ולא דמי לענין בר מצוה דתלי בשנים דוקא בעינן שנים שלימות, ואין לך בו אלא חידושו, והבו דלא לוסיף עלה, משא"כ לענין זה דיבום - בנחלה תלה (עי' יבמות יז:), ולענין בכור לנחלה ודאי הכל תלוי בפטר רחם, וכדאיתא בתשובת ר"י מינץ סי' ט' (לגבי הנידון שלפנינו, בשני אחים - והאח הקטן נעשה גדול תחילה, מי שנולד תחילה נחשב בכור לנחלה), והוא פשוט לע"ד, עיין בתשובת הלכות קטנות חלק ב' סי' קע"ד פסק להיפך, ולי נראה ברור כמו שכתבתי".

ואמנם מצינו בדבריו שתי הגדרות שהוזכרו בחקירתנו, כי בתחלת דבריו נוטה שהדבר תלוי בגדול האחים דייקא, ומצד מציאות הדברים האח הראשון נחשב לגדול, כי גדול הוא יותר אפילו רק בזמן קצר, והגם שלענין דיני תורה נעשה האח השני גדול תחילה, אכן, במציאות האח הראשון מבוגר יותר בזמן, ולפי זה גם לדבריו חובת הייבום היא על גדול האחים דייקא, ולא על הבכור. אולם בסיום דבריו מבואר שמצד מציאות של בכור פטר רחם – מוטלת החובה על האח הראשון, כי הוא נחשב בכור לנחלה, וייבום בנחלה תלוי, ולפי זה "מצוה בגדול לייבם", היינו, בבכור דייקא, ולא במי שנתגדל תחילה (ע"ע בשו"ת 'בנין ציון' סי' קנ-קנב).

ויצויין, שבמה שכתב ב'הלכות קטנות', שגם לענין חובת כיבוד אח הגדול 'הקודם יכבד את המאוחר', ולפ"ז גם בחובת כיבוד אח הגדול הדבר תלוי במי שנחשב כגדול האחים ולא בבכור פטר רחם, גם בזה חולק עליו ה'שבות יעקב' שם בהמשך, ודין גדול תלוי בזה בבכור לנחלה, ומאחר שלענין בכור לנחלה נחשב האח המבוגר כבכור פטר רחם, נחשב הוא כבכור גם לענין כיבוד אחיו הגדול.