המתיר את האישה לא יישאנה / יבמות כה ע"א

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה (כה ע"א) נאמר:

"המביא גט ממדינת הים ואמר 'בפני נכתב ובפני נחתם' – לא ישא את אשתו. 'מת', 'הרגתיו', 'הרגנוהו' – לא ישא את אשתו".

המשנה אוסרת על אדם לשאת אישה שהותרה על ידו, בין בעדות על כשרות הגט ובין בעדות על מות בעלה. דברי המשנה מתיישבים על הלב, והתחושה היא שיש טעם לפגם בכך שאדם יישא אישה שהותרה על פיו. עם זאת, נראה שאפשר להבין את סברת המשנה אף בדרכים נוספות.

רש"י על המשנה (ד"ה מת) כתב:

"הואיל ועל עדותו היא נשאת איכא לזות שפתים שמא עיניו נתן בה והעיד שקר".

מדברי רש"י אפשר ללמוד בראש ובראשונה שאין מדובר בחשש אמיתי, אלא רק ב"לזות שפתים". בכך מסביר רש"י את הקשר בין משנה זו למשנה הקודמת ("הנטען על השפחה"). בנוסף, אפשר ללמוד שמהות החשש היא "שמא העיד שקר", כלומר כאשר אדם מבקש לשאת אישה שהותרה על פיו אנו חוששים שמא עדותו הייתה שקרית ולמעשה האישה היא אשת איש.

אומנם, אפשר להבין את הדין גם באופן אחר, כפי שעולה מתוך דברי הרמב"ם בפירוש המשנה (ב, ט):

"אם אמר הרגתיו תנשא אשתו, אלא שהוא עצמו לא ישאנה, וזה גזרה, שאם כן כל מי שחשק באשת איש יהרוג בעלה כדי שישאנה".

הרמב"ם מבין שכאשר אדם אומר "הרגתיו" אין מניחים לו לשאת את אשת ההרוג, שמא יהרוג את הבעל בכוונה לשם כך. דברי הרמב"ם מתייחסים רק למקרה של "הרגתיו", אך נראה שאפשר להרחיב אותם גם למקרים האחרים ובכך להבין את טעם המשנה באופן שונה מדברי רש"י.

במדינות רבות בעולם, כולל מדינת ישראל, נוהג החוק של "תקופת צינון" בין תפקידים העשויים ליצור ניגוד עניינים. כך למשל מפקד בכיר בצבא אינו יכול להתמודד בבחירות לכנסת במשך תקופה מסוימת לאחר פרישתו משירות. מהו טעמה של תקנה זו? באופן פשוט נראה שהאיסור על רמטכ"ל להתמודד לכנסת איננו בגלל חשש הנוגע להתמודדותו לאחר פרישתו, אלא בכיוון ההפוך: אנו רוצים לגרום לכך שבתקופת שירותו הוא יקבל החלטות ענייניות ולא כאלה הנובעות משיקולים פוליטיים. אפשר לומר שטעם הדין שלנו מבוסס על סוג טיעון דומה: האיסור איננו משום שאין אנו מאמינים כעת שהאישה מותרת, אלא כדי לדאוג לכך שהעדות תהיה אמינה מלכתחילה. כאשר אנו אוסרים על כל אדם לשאת את האישה שהתיר, אנו מוודאים שהמעידים על כך לא יעשו זאת מראש כדי לשאתה, משום שהם יודעים שלא תהיה בכך תועלת.