הנטען על השפחה / יבמות כד ע"ב
הרב אברהם סתיו
דף יום-יומי, תורת הר עציון
במשנה (כד ע"ב) מובאות כמה דוגמאות לנישואין שנאסרו בגלל החשדות הכרוכים בהם:
"הנטען על השפחה ונשתחררה, או על העובדת כוכבים ונתגיירה, הרי זה לא יכנוס, ואם כנס – אין מוציאין מידו".
המשנה עוסקת במקרים שונים שבהם קיים חשד לקשר בין בני הזוג בשעה שהדבר היה אסור, וקובעת שבמקרים אלו אסור לבני הזוג להינשא. הגמרא דנה בתחילה באפשרות שהאיסור של הנטען על עובדת כוכבים נובע מכך שהיא התגיירה לשם אישות, וגרות זו פסולה, אך מכריעה שגם גרות לשם אישות כשרה (לפחות בדיעבד) ומסבירה את דין המשנה באופן אחר:
"משום דרב אסי, דאמר רב אסי: 'הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים וגו''".
כלומר, על פי רב אסי האיסור נובע מ"לזות שפתים" הכרוכה בנישואים אלו. מהי בדיוק אותה "לזות שפתים"? רש"י על המשנה (ד"ה לא) הסביר זאת כך:
"משום לעז, שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון".
כלומר, יש בנישואין כדי לאשש את החשדות בעניין בעילת האיסור שהתקיימה בעבר, ומשום כך הם אסורים. לדעת רש"י האיסור נוגע אך ורק לחשדות ביחס לעבר, אך הרמב"ן (ד"ה ואוקימנא) פירש את הדברים באופן אחר:
"שלא יאמרו לשום זנות נתגיירה זו ולשום זנות נשאה זה".
הרמב"ן מבין שלזות השפתים נוגעת לחיי הנישואין עצמם. לדעתו, כאשר הנישואין באים על רקע של קשר מפוקפק, הם גורמים לחשד שמא הם "לשום זנות". הערוך לנר הוסיף וביאר שנישואין מן הסוג שעליו דיבר הרמב"ן פגומים משום שלא נעשו לשם מצוות נישואין אלא מתוך תאווה בלבד.
נראה שיש לדייק כדברי הרמב"ן גם מן התוספות (ד"ה משום):
"אומר ר"י דבנטען על הפנויה אין להחמיר מלכנוס משום לזות שפתים, דאדרבה מצוה לכונסה, דבאנוסה כתיב 'ולו תהיה לאשה'".
לדעת ר"י, בנטען על הפנויה אין בעיה של "לזות שפתים". מלשון התוספות משמע שהדבר נובע מכך ש"מצוה לכונסה" (ולא שהמצווה גוברת על בעיית לזות השפתים). לפי דברי רש"י הטיעון אינו ברור: וכי מה בכך שמצווה לכונסה? האם יש בכך כדי למנוע את לזות השפתים וחיזוק החשד? אומנם, לפי הרמב"ן הדברים ברורים: הבעיה בנישואין של הנטען על שפחה וגיורת היא בכך שאלו נישואי זנות ולא נישואי מצווה, ואילו נישואין עם מפותה או אנוסה הם נישואין בעלי אופי של מצווה, ולכן אין בהם "לזות".
המחלוקת בין רש"י לרמב"ן נוגעת למקרה שבו יש עדים על הבעילה האסורה. לדעת הרמב"ן מסתבר שבמקרה כזה האיסור רק יחריף, כי יש חשד גדול עוד יותר שהנישואין הם לשם זנות, ואילו לדעת רש"י ייתכן שבמקרה כזה לא יהיה איסור כלל, משום שאין הנישואין מחזקים שום חשד, שהרי העובדות כולן ידועות לכול, וכך באמת פסק הרמ"א (אבן העזר קעז, ה) על פי הרא"ש:
"הנטען על הפנויה, יש אומרים שלא לכנוס משום לזות שפתיים, שנראה שמחזיקים הקול. ויש אומרים שמצוה לכנוס. הגה... כל זה בקול בעלמא, אבל אם ודאי בא עליה, מצוה לכונסה".
הרמ"א פוסק שכאשר ידוע שהפנויה נבעלה אין כל מניעה לכונסה, משום שהכניסה לא תחדש מידע שאינו ידוע זה כבר. מדבריו נראה שהכריע כרש"י, שהחשש הוא מפני הוצאת לעז על העבר ולא משום הפגם שבנישואין עצמם.
