גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שט מדור "עלי הדף"
מסכת יבמות
דף יד ע"א
האם הולכים אחרי רוב הדיינים כשהמיעוט מופלג יותר בחכמה?
בענין מצות "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב) כתב ה'חינוך' (מצוה עח): "מצות הטיה אחרי רבים, לנטות אחרי רבים, והוא בשיִפּוֹל מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכמו כן בדין פרטי, כלומר, בדין שיהא בין ראובן ושמעון על דרך משל, כשתהיה המחלוקת בין דייני עירם שקצתם דנין לחיוב וקצתם לפטור, לנטות אחר הרוב לעולם, שנאמר 'אחרי רבים להטות'... ובחירת רוב זה לפי הדומה הוא בששני הכיתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה, שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה ואפילו כיוצאי מצרים, אבל בהשוית החכמה או בקרוב (והיינו, כשב' הכתות שוים בחכמתם, או גם כאשר קרובים הם בחכמתם אך לא שוה ממש, שהרי אי אפשר לצמצם ולהשוות חכמת כולם בשוה) הודיעתנו התורה שריבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המיעוט, ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסור מדרך הרוב". מבואר בדבריו, כי ההליכה אחרי רוב הדיינים אינה כי אם כשהם שוים פחות או יותר בחכמתם, כי במדה שרוב הדיינים אינם שוים בחכמתם אל המיעוט, הרוב לא יכריע את המיעוט, ועלינו להכריע כדעת המיעוט.
ה'מנחת חינוך' (שם אות א) דן בדבריו, כשמשמעות הדברים היא, שבעל החינוך חידש את דבריו מסברא, בעוד שגמרא ערוכה היא במכילתין (יד.), כשנחלקו רב ושמואל האם עשו בית שמאי כדבריהם במה שנחלקו עם בית הלל לענין צרות עריות, "דרב אומר לא עשו בית שמאי כדבריהם, ושמואל אמר עשו ועשו", וביאור המחלוקת מבואר בגמרא בהקדם מה שאמרו במס' עירובין (יג:): "שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הן והלכה כבית הלל, וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". ולפי זה ביארו בגמרא המחלוקת שלפנינו: "אי בעית אימא קודם בת קול (כלומר, מחלוקת רב ושמואל האם עשו כדבריהן היא קודם הבת קול), ואי בעית אימא לאחר בת קול (היינו, שנחלקו אחרי הבת קול), אי בעית אימא קודם בת קול, וכגון דבית הלל רובא, למאן דאמר לא עשו, דהא ב"ה רובא (-וחובה להטות אחרי רוב), ומאן דאמר עשו, כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו, הכא ב"ש מחדדי טפי. ואי בעית אימא לאחר בת קול, מאן דאמר לא עשו, דהא נפקא בת קול (-שהלכה כב"ה), ומאן דאמר עשו, רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול".
ומבואר מדברי הגמרא הללו, כי טרם הבת קול, לא היה ברור שהלכה כב"ה, והגם שהיו הרוב, משום ד"כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו, הכא ב"ש מחדדי טפי", ואם המיעוט מחודד יותר מן הרוב, אין הולכים בתר רובא. הרי לנו מקור לדברי החינוך, והגם שלאחר הבת קול הלכה כב"ה, שהם הרוב נגד ב"ש דמחדדי טפי (עי' תוד"ה רבי יהושע), הכרעה זו של הבת קול לא היתה כי אם כלפי ב"ה וב"ש, שהרוב שלהם מכריע החידוד של ב"ש, "אבל בכל דוכתי ודאי צריכים הכתות להיות כי הדדי, או קרוב דאי אפשר לצמצם, אבל אם ידעינן שהמיעוט גדולים הרבה יותר בחכמה מהרוב, ודאי לא אזלינן בתר רובא, ואין חולק שם בגמרא על זה, ודברי הרב המחבר ברורים, וצ"ע שלא הביא הש"ס הנ"ל".
ברם יש מרבותינו הראשונים שסוברים, שלעולם הולכים אחר הרוב, ואע"פ שהמיעוט מופלג בחכמה יותר מן הרוב, כן כתב ה'אור זרוע' (ע"ז אות קד) ומובא בהגה"ה (מס' ע"ז פ"א סי' ג): "זה גדול בחכמה וזה גדול במנין הלך אחר המנין, ד'אחרי רבים להטות'", וכן מביא ה'ברכי יוסף' (חו"מ סי' ז סקט"ז) תשובת הראב"ד מכת"י, וכתב הש"ך (יו"ד סו"ס רמב): "ונראה לי שיצא לו (-לאור זרוע) כן ממאי דאמרינן בש"ס פ"ק דיבמות, לא עשו ב"ש כדבריהם, דב"ה רובא אע"ג דב"ש מחדדי טפי, ואפילו מ"ד עשו כדבריהם, מודה דלאחר בת קול לא עשו, ע"ש", וכ"כ בשו"ת 'שער אפרים' (סי' י) בדעת האו"ז: "ונראה דלמד ממאי דקי"ל הלכה כב"ה נגד ב"ש, לפי שב"ה היו רוב מנין אף דב"ש מחדדי טפי כמ"ש פ"ק דיבמות והיו גדולים בחכמה, ואפילו הכי הוקבע הלכה כב"ה א"כ גדול במנין עדיף", והיינו, שלפי דבריהם היתה הבת קול הכרעה כללית, שהלכה היא כב"ה בגלל שהם רוב, והגם שב"ש מחדדי טפי, ולכן הוקבע להלכה גם בשאר מחלוקת, בכל מקום שיהא רוב נגד מופלג בחכמה, הלך אחרי רוב המנין.
ואילו סברת המנ"ח, שהכרעת הבת קול היתה רק כלפי מחלוקת ב"ש וב"ה, ואילו בשאר מקומות, הולכים אחרי רוב רק כשהם שוים פחות או יותר בחכמה, ואם המיעוט מופלג בחכמה יותר הולכים אחרי המיעוט, וסברא זו מתבארת היטב בדברי החיד"א (ברכ"י שם; שם הגדולים מע' י אות רכד) לפי דברי הגמרא במס' עירובין, שנקבעה הלכה כמותן בגלל ענותנותן - "מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי ב"ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן".
והדברים יבוארו ביתר שאת לפי מה שכתב החיד"א בספרו 'ככר לאדן' (סי' ז אות ג) בביאור דברי הגמ' הנז' במעלת ב"ה: "הקשה מרן [ה'בית יוסף'] בכללי הגמרא, אטו מפני הענוה שהיא מדה טובה יתהפך הדין, ותירץ דבזכות הענוה יכוין אל האמת, עכ"ד. ואפשר לתת טעם לדבר, דכיון דאמרו 'האי מאן דיהיר חכמתו מסתלקת ממנו', א"כ מרובה מדה טובה דכשהוא עניו החכמה מתישבת בקרבו ומכוין אל האמת" (ועי"ש ביאורים נוספים בסגולת הענוה לכוין אל האמת), ולפ"ז י"ל עוד, כי מדת ענוותנותם של ב"ה גרמה להם שתהיה חכמתם שוה כחכמת ב"ש דמחדדי טפי בכוחות עצמם ולא מחמת סגולת ענוה, ואם כן גם לענין חכמה נשתוו ב"ה עם ב"ש, ושפיר יש ללכת אחרי ב"ה שהם הרוב, ומשא"כ בשארי מחלוקת, שלא נתיחד הרוב במעלת הענוה כמו ב"ה, שפיר יתכן שמעלת החכמה עדיפה על כח הרוב (וע"ע בחי' הרמב"ן סנהדרין לב. ד"ה מצאתי).
