תקופת צינון בהלכה וניגוד עניינים / הרב עקיבא כהנא

מכון ארץ חמדה

יבמות כה ע"ב

חוק שירות הציבור קובע כללים רבים שחלים על עובדי ציבור שהיו שותפים בעיצוב של תהליך מסוים, ורוצים לעבור ולעבוד בתוך החברה שבעניינה החליטו. במאמר הבא נעסוק בשאלה מהי ההלכה בנושא זה.

בסוף השבוע נקרא את המשנה במסכת יבמות (כה עמוד ב) שעוסקת בשאלה דומה, במשנה נכתב: החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה - הרי זה לא ישאנה; מיאנה או שחלצה בפניו - ישאנה, מפני שהוא ב"ד". המשנה מחלקת בין שני מקרים מקרה אחד שבו אשה מגיעה עם נדר שבו היא נאסרת על בעלה, ומנסה להתיר אותו אצל חכם מסוים, והחכם לא מתיר את הנדר, בעקבות זאת היא נאלצת להתגרש, והגמרא אוסרת על החכם שטיפל בעניין להתחתן עם האשה. מקרה שני שבו אשה הגיעה לחכם ומיאנה או ביצעה חליצה בפניו, והדין הוא שמותר לדיין לשאת את האשה.

הגמרא הביאה שבברייתא נכתב שהדין שאם אדם היה אחד משני אנשים שמעידים מותר לו לשאת אותה נכון גם במקרה ששני אנשים העידו על שדה שהיא שייכת לאדם מסוים, שמותר לאחד מהם לקנות אותה ממנו. הריטב"א שואל מהו הדין אם שניהם יחד רוצים לקנות את השדה לאחר עדותם, הוא מביא שמהירושלמי משמע שהם לא יכולים לקנות את השדה ביחד, משום ששם יש חשש לשקר, אך הוא אומר שמהבבלי נראה שגם במקרה כזה הדבר מותר, משום שבגמרא בגיטין (סז) אמרו שאם נכשיר מקרה שבו בעל אומר לשליחים לכתוב גט לאשתו וגם לתת אותו, הרי שיש לחשוש שמא האשה תשכור עדים שיכתבו לה גט ויתנו לה, והגמרא מקשה מהדין של "שנים החתומים על שטר מקח". מזה מוכח שלמרות ששני העדים שחתומים על שטר מקח גם אם שניהם קונים יחד, אין איסור. משום שהרי במקרה שם לשני העדים היתה נגיעת ממון, שהאשה שילמה לשניהם. המאירי מסביר את סברת הריטב"א משום שבזמן העדות אין חוששים לכך שהעדים משקרים, ואילו לאחר העדות, אין דין של "נגיעה" שפוסלת את העדות למפרע, ולא ניתן לפסול עדות למפרע.

לעומת גמרא זו בגמרא בחולין (מד ע"ב) נאמר שרבה בר בר חנה בדק בהמה האם היא טריפה והכשיר אותה, ולאחר מכן קנה אותה בסכום גדול. הגמרא שם מקשה כיצד רבה בר בר חנה קנה את הטריפה שהוא עצמו הכשיר והרי יש כאן חשש "חשדא! דתניא, דן את הדין; זיכה וחייב, טימא וטיהר, אסר והתיר, וכן העדים שהעידו - כולן רשאין ליקח, אבל אמרו חכמים: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". הגמרא שם מתרצת שיש להבדיל בין דברים שנמכרים בשומא שאסור למי שהורה להתיר לקנות, משום שנראה שמורידים לו במחיר בשכר הוראתו להיתר, לעומת זאת כאן "מתקלא מוכח" – המשקל מוכיח שהוא קונה לפי משקל. התוספות (כאן ד"ה לא חשו) למד מגמרא זו שלמרות שמותר לדיין שהיה חלק מבית דין לסמוך על ההיתר שהתיר, מכל מקום ראוי שאדם יתרחק מהיתרים כאלו. הבית שלמה (א, כה) כותב שבמקרה שעד היה חלק משני עדים, וכעת הוא מקבל רק משהו מועט מהשדה שהעיד עליה, לא צריך גם להתרחק מזה.

הים של שלמה (יבמות ב, כ) כתב שבמקרה של הוראת איסור או הוראת משפט כדיין יחיד, מותר לקחת את הדבר שעליו הורו, כפי שמשמע בגמרא בחולין, ואפילו אם האדם הוא דיין יחיד, ורק במקרה של עריות החמירו חכמים משום שיש חשש שאדם מתיר יותר בגלל שהוא חומד את האשה. מהט"ז (אבן העזר יב, ב) כותב להיפך בממון יש לחשוש גם כשיש אנשים רבים, וזאת משום שבממון אנשים רבים שישקרו יוכלו להנות מהממון, ויוכלו לשלם להם מתוך הממון שיתקבל, אולם אשה לא ראויה לכמה אנשים, ולכן אין עניין לאדם לשקר עבור אדם אחר.

במשנה נאמר שבמקרה שהדיין היה נשוי, ואחר כך מתה אשתו, או התגרשה לא מכח קטטה שהוא עצמו יצר, או במקרה שהאשה התחתנה עם אדם אחר אחר כך הרי שמותר לדיין לשאת אותה לאחר זאת, משום שלא חוששים במקרה כזה שהוא שיקר. בירושלמי (יבמות ב, יב) הסביר שהטעם לכך שבמקרה שהדיין היה נשוי בזמן הדיינות, "אין אדם מצוי לחטוא לאחר זמן". כלומר, שבדרך כלל אם אדם שינה את הדין הוא עושה זאת בשביל הזמן המיידי והקרוב, ולא לזמן רחוק. בנוסף הירושלמי מסביר למה "מותרות לבניהן ולאחיהן שאין אדם מצוי לחטוא לא מפני בנו ולא מפני אחיו" – כלומר, לא חוששים שאדם ישנה את הדין בשביל קרוביו, אלא רק בשביל עצמו.

הנצי"ב (מרומי שדה ד"ה הא) כתב שלפי גירסת הרי"ף בגמרא במקרה של חכם שהורה הוראת איסור, יהיה מותר לו לשאת את האשה, ורק במקרה שהוא לא הסכים בכלל לקבל את האשה יהיה אסור לו לשאת.

מהגמרא עולה שאין לדיין איסור לשאת אשה שהיתה בפניו בבית הדין, למרות שנראה מהגמרא שהוא הכיר אותה מבית הדין, למרות זאת אם התיר אותה לבעלה, ולא אסר אותה, אין לאסור עליו לשאת אותה אם בכל זאת גירש אותה בעלה.

לעניין אדם שהיה בשירות הציבור, לכאורה עולה מהסוגיה כך (כמובן, שכאן מדובר על ההבנות ההלכתיות, ולא האתיות או החוקיות שבימינו):

א. אדם שהחליט לבד החלטה מסוימת, או באופן שהוא היה המחליט העיקרי, הרי שאסור לו להנות מאותה ההחלטה גם לאחר פרישתו, משום שיש כאן "לזות פה ועקשות שפתים".
ב. יתכן שלאחר כמה שנים הדבר מותר, כמו שנאמר ש"אין אדם חוטא לאחר זמן", יתכן שרק אם קרה מקרה חיצוני של שינוי נסיבות כמו במשנה הדבר יהיה מותר.
ג. ההלכה לא מתייחסת במפורש לשאלה אחרת, האם יהיה מותר לאותו חכם שהתיר ,לעשות עסקים אחרים עם אותו אדם שהוא העיד לטובתו? ולכאורה אין איסור בדבר, כלומר, אם ברור שהוא לא נהנה מההחלטה אלא רק מקבל טובת הנאה לאחר זמן מה מאותו הגוף שעליו הוא העיד?, אין איסור בדבר, ועיין בשו"ת מים חיים (א, סה) שדן בעניין מתנות לעובד ציבור לאחר שעזר לאדם, ובמאמרו של הרב ורהפטיג (שערי צדק טז עמ' 95-110) ובמאמרו של הרב אישון (שם עמ' 183-188).
ד. אדם שהחליט החלטה ממונית לטובת גוף מסוים, וזו החלטה שניתן לקבל אותה רק עם אנשים נוספים, כלומר, שצריך כמה אנשים שיקבלו את ההחלטה, במצב שצריך הרכב של שלושה אנשים, אז אין איסור עקרוני להנות מההחלטה, אבל עדיין "בעל נפש" יתרחק ולא יהנה מזה, יש דעות שאין דין של "בעל נפש" אם שלושה אנשים החליטו את ההחלטה.
ה. במקרה שבו היה שינוי נסיבות והיה ברור בזמן ההחלטה שהמחליט לא עושה את זה עבורו, ולאחר מכן התגלגל שינוי נסיבות, מותר יהיה למחליט להנות מההחלטה, כמו במקרה שבו הדיין לא היה חושב על האשה שאסר על בעלה.

סיכום:
במשנה ובגמרא נפסק שאסור לחכם שאסר אשה או לאדם שהיה מעורב בעדות לטובת היתר אשה, לשאת את האשה, אלא אם כן הדבר נעשה על ידי שני אנשים שהוא אחד מהם. דין זהה יהיה כששנים מעידים על שדה שהם מותרים לקנות אותה, אך ראוי להחמיר, משום "הסר ממך עקשות פה", ונחלקו הדעות מהי ההגדרה של דין זה, דיון זה משליך על השאלה האם אדם שהיה בתפקיד ציבורי וקיבל החלטה לגבי חברה יוכל לעבוד בחברה זו לאחר פרישתו, כפי התנאים שכתבנו לעיל.