עשו בית שמאי כדבריהם? / יבמות יד ע"א-ע"ב
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא בדפים י"ד–ט"ז עוסקת בשאלה מפתיעה מעט: האם בית שמאי נהגו בפועל על פי שיטתם, או שגם הם נאלצו לקבל את דעתם של בית הלל ולנהוג כמותם? הגמרא מביאה ראיות שונות לכאן ולכאן, ולבסוף מסיקה שבית שמאי אכן נהגו בפועל על פי דעתם, ולא על פי דעת בית הלל.
אולם ראשית כול דנה הגמרא בהגדרת התקופה שלגביה מתעוררת השאלה – קודם שיצאה בת קול והכריזה שהלכה כבית הלל או לאחר מכן:
"אי בעית אימא קודם בת קול, וכגון דב"ה רובא: למ"ד לא עשו – דהא ב"ה רובא, ומ"ד עשו – כי אזלינן בתר רובא, היכא דכי הדדי נינהו, הכא בית שמאי מחדדי טפי.
ואי בעית אימא לאחר בת קול: מ"ד לא עשו – דהא נפקא בת קול, ומ"ד עשו – רבי יהושע היא, דאמר אין משגיחין בבת קול".
אם כן, לפנינו שתי מחלוקות אפשריות – אם יש לנהוג כבית הלל משום שהם רבים, על אף שבית שמאי מחודדים יותר, ואם יש לנהוג על פי בת קול. אפשר שהדבר קשור גם לשאלה מה יסוד האפשרות שאדם ינהג שלא על פי ההלכה הנכונה לדעתו. לכאורה נראה שאפשרות כזו מבוססת על כך שרמת ההכרעה במחלוקת גבוהה עד כדי כך שהיא כופה על המחזיקים בדעה אחת לנהוג כדעת החולקים עליהם. לפי זה כוחו של הרוב, או כוחה של בת קול, גבר על דעתם של בית שמאי וביטלה.
ואכן, האחרונים דנו בשאלה מדוע היה על בית שמאי לכוף את דעתם בפני דעת בית הלל, והמהר"ם בן חביב (שדבריו הובאו בספר 'קונטרס הספקות' ו, ב) הסביר שהדבר הוא חלק מדיני הכרעת ההלכה בבית דין – דעת המיעוט בטלה, וממילא עליו לנהוג כדעת הרוב. אולם אחרונים אחרים (קונטרס הספקות שם) חלקו עליו, וסברו שהדין שלפיו דעת המיעוט נחשבת כמי שאינה נוהג רק בסנהדרין, שלגביה נאמר הכלל "אחרי רבים להטות", ואילו במחלוקת בין חכמי ישראל שאינם חלק מן הסנהדרין דעת המיעוט מוסיפה להתקיים גם כשההלכה נפסקת כדעת הרוב. אם כן, הפסיקה כדעת הרוב עשויה לקבוע כיצד ינהגו מי שאינם מחזיקים בעמדה נחרצת בנידון שלגביו נחלקו, אך לכאורה מי שמחזיק בסברה מוצקה אינו אמור לנהוג כדעת החולקים עליו, אף אם הם רבים.
ר' אלחנן וסרמן (קובץ הערות סימן ט"ז) הציע שאכן מעמדה של מחלוקת בית שמאי ובית הלל כמעמדה של מחלוקת בסנהדרין: כאשר כל חכמי ישראל (או רובם המוחלט) משתתפים במחלוקת, היא דומה למחלוקת בסנהדרין, וההכרעה בה מחייבת את הכול ומבטלת לחלוטין את דעת המיעוט.
[יש בכך חידוש מחשבתי גדול, שלא נדון בו כעת, ואפשר שהוא קשור לדעתו של הרמב"ם (סנהדרין ד, יא) שהסכמת כל חכמי ארץ ישראל מאפשרת מינוי דיינים 'סמוכים' גם כשאין שלשלת סמיכה המגיעה עד משה רבנו, משום שהסכמת החכמים כולם שקולה כהכרזת הסנהדרין עצמה, שהדיינים שבה היו סמוכים.]
אולם אפשר שמלשונה של בת הקול הנזכרת בסוגייתנו עולה הבנה אחרת. הגמרא במסכת עירובין (יג ע"ב) מביאה את הדברים בלשונם:
"אלו ואלו דברי א–להים חיים הן, והלכה כבית הלל".
ייתכן שההכרזה "אלו ואלו דברי א–לוהים חיים" אינה רק פתיחה מליצית לפסיקת ההלכה, אלא נימוק לכך שיש לנהוג כבית הלל, וקביעת אופי ההכרעה במחלוקת: אף שבית שמאי צודקים בסברתם, עליהם להכיר בכך שגם דעת בית הלל נכונה. ההכרעה במחלוקת אינה ביטול דעתם של בית שמאי, אלא דווקא העלאת שתי הדעות למעמד של דברי א–לוהים חיים ומתוך כך קביעה שיש לנהוג כדברי אחת מן הסיעות כדי שלא תרבה מחלוקת בישראל.
לאור זאת אפשר להציע, בהיסוס מסוים, שבכך נחלקו הדעות בסוגייתנו: תליית המחלוקת בשאלת הליכה אחר הרוב או אחר החכמים המחודדים יותר מבוססת על ביטול הדעה הנדחית, ואילו תליית המחלוקת בבת קול מבוססת על העצמת הדעה המתקבלת להלכה והעמדת שתי הדעות כדברי א–לוהים חיים, וצ"ע.
[לפי זה, ההכרזה "אלו ואלו דברי א–לוהים חיים" מובאת כאן לא כנימוק לקבלת כמה דעות אלא דווקא כנימוק להכרעת ההלכה למעשה כדברי הדעה האחת, אף כשהחולקים עליה משוכנעים בכל מאודם שדווקא דעתם שלהם צריכה להתקבל. הראשונים והאחרונים עסקו רבות במשמעותה של קביעה זו, ואנו נסתפק בהפניה לדבריו של הרב יהודה שביב בגיליון הראשון של 'עלון שבות'.]
