כבוד רב / רפי זברגר

יבמות יד ע''א  
 

הקדמה 

המשנה השניה (י''ג:) ציינה כי הפטור של צרת חמש עשרה עריות האסורות בייבום, אשר למדנו במשנה הראשונה הוא לדעת בית הלל, אך בית שמאי חולקים וסוברים כי צרת ערווה אינה אסורה ולכן מתחייבת בייבום או חליצה.
על כך למדנו בתחילה הדף שלנו מחלוקת אמוראים:
ריש לקיש: מי סברת עשו בית שמאי כדבריהם? לא עשו בית שמאי כדבריהם. ורבי יוחנן אמר: עשו ועשו.
ריש לקיש סובר כי למרות דעתם של בית שמאי כי צרות ערווה אינן נאסרות משום ערווה, בפועל, הם לא חייבו אותן בייבום, אלא קבלו את דעת בית הלל. בכך פטר ריש לקיש את בעיית ''לא תתגודדו'', שכולם נהגו אותו דבר ואין מצב שחלק מהאנשים נוהג כשיטה אחת וחלק אחר נוהג כשיטה אחרת.
ישנה מחלוקת ראשונים, האם הלכו בית שמאי לגמרי כשיטת בית הלל ופטרו את צרות הערווה גם מחליצה, או שהחמירו ובכל אופן חייבו אותן בחליצה, אך כאמור פטרו אותן מייבום.
רבי יוחנן חולק וסובר כי בית שמאי ''הלכו עד הסוף'' ואפשרו לצרות הערווה גם להתייבם. בהמשך הסבירה הגמרא מדוע לשיטת רבי יוחנן לא עוברים בכך משום ''לא תתגודדו''.
הגמרא מקשה על שיטת ריש לקיש מספר קושיות, במאמר זה נתמקד באחת מהן. 
 

הנושא

תא שמע: דרבי אבהו כי איקלע לאתריה דרבי יהושע בן לוי הוה מטלטל שרגא, וכי איקלע לאתריה דרבי יוחנן לא הוה מטלטל שרגא!
כדי להבין את הקושיא נקדים שלש הקדמות:
• נר הדולק בשבת אסור בטלטול משום מוקצה (מחמת איסור).
• נר שדלק לפני שבת וגם כבה טרם כניסת השבת - לכולי עלמא מותר בטלטול.
• נר שדלק בשבת וכבה, יש מחלוקת תנאים מה דינו: רבי יהושע בן לוי התיר את טלטול הנר שכבה, ורבי יוחנן סבר שזה עדיין מוקצה ואסור בטלטול.
מקשה הגמרא מהנהגתו של רבי אבהו, שכאשר הגיע למקומו של רבי יהושע נהג כמרא דאתרא וכמנהג אנשי אותו מקום וטלטל נר שכבה בשבת. וכשהגיע רבי אבהו למקומו של רבי יוחנן הקפיד לנהוג כאנשי אותה העיר והמרא דאתרא שלהם, ולא טלטל נר שכבה בשבת. יוצא לפי זה שכל מקום נהג כמקומו, לכאורה סותר שיטת ריש לקיש באיסור ''לא תתגודדו''.
והאי מאי קושיא? ולא אמרינן מקומות שאני?
עונה הגמרא לאור כלל שכבר למדנו לעיל, כי אין איסור ''לא תתגודדו'' שייך בשני מקומות שונים. ומכיוון שכאן מדובר בשני אתרים שונים - אין איסור ''לא תתגודדו'' נוהג.
אנן הכי קאמרינן: ר' אבהו היכי עביד הכא הכי, והיכי עביד הכא הכי?
מתקנת הגמרא את שאלתה: וכי כיצד רבי אבהו בעצמו נהג כשתי שיטות שונות, והרי אותו חשש של ''לא תתגודדו'' שייך לכאורה גם בהתנהגות זו, שהרי אנשים יכולים לחשוב כי יש ''שתי תורות'' בהתנהגות מעין זו.
רבי אבהו כר' יהושע בן לוי סבירא ליה, וכי מקלע לאתריה דרבי יוחנן, לא הוה מטלטל משום כבודו דרבי יוחנן.
עונה הגמרא כי לרבי אבהו הייתה שיטה אחת ברורה ומוצקה כמו רבי יהושע בן לוי המתיר לטלטל נר שכבה בשבת, אך במקומו של רבי יוחנן החמיר כשיטת מרא דאתרא, משום כבודו של רבי יוחנן.
והאיכא שמעא!
ממשיכה הגמרא להקשות, והרי שמשו של רבי אבהו שאינו מודע לסיבת השוני בהתנהגות רבו, עלול לחשוב או לנהוג כשתי תורות, פעם כך ופעם אחרת.
דמודע ליה לשמעא.
עונה הגמרא כי רבי אבהו הסביר לשמשו את פשר מנהגו, ושנהג כך במקומו של רבי יוחנן משום כבודו, ולכן אין חשש לקלקול על ידי השמש. 
 

מהו המסר

כשאדם נוהג כמנהג אנשי המקום בו הוא נמצא ומכבד בכך את המרא דאתרא וגם את אנשי המקום, אין הדבר נראה כמו ''שתי תורות''.
ידועה המשנה באבות (ד', א'): איזהו מכובד? המכבד את הבריות. והדברים נכונים עשרת מונים לאדם המכבד רב, ונוהג במקומו של הרב לפי פסיקותיו, למרות שגם הוא רב, ופוסק אחרת מפסקו של הרב המקומי.
שנזכה תמיד לכבוד כל אדם באשר הוא, כהנחיית הרמב''ן באגרתו לבנו:
וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך; אם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך. שאם הוא חוטא, הוא שוגג [משום דלות חכמתו] ואתה מזיד. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]