מורא מקדש / יבמות ו ע"א
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
סוגייתנו עוסקת בדין מורה מקדש ובחובה לנהוג בבית המקדש בכבוד:
"ואין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו' – מה שמירה האמורה בשבת לעולם, אף מורא האמורה במקדש לעולם".
על פי זה פסק הרמב"ם (בית הבחירה ז, ז) להלכה:
"אף על פי שהמקדש היום חרב בעוונותינו, חייב אדם במורא כמו שהיה נוהג בו בבנינו: לא יכנס אלא למקום שמותר להיכנס לשם, ולא ישב בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח".
מסוגייתנו, הלומדת את דין מורא מקדש בזמן הזה מהיקש, נראה שדין זה אינו תלוי בשאלה אם "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא", וייתכן שגם אם אין איסור או עונש כרת על הנכנס בטומאה, משום שכיום אין במקום קדושה, מכל מקום מצות העשה של מורא מקדש ישנה. אפשר שזהו הבסיס לדעת הראב"ד, שכתב שכיוון שקדושת הבית בטלה "הנכנס עתה שם אין בו כרת": אומנם אין בכך עונש כרת, אך הדבר עדיין אסור משום שיש בכך זלזול בקדושת המקום, בדומה לכניסה במקל, במנעל וכדומה.
עם זאת, המאירי כתב שהמנהג להיכנס בטומאה בזמן הזה, והסביר שהעושים כך נוהגים על פי שיטת הראב"ד, שהקדושה בטלה. נראה שלדעתו הכניסה בטומאה אינה אסורה מצד מורא מקדש, משום שאין בכך גנאי ניכר למקום המקדש.
