חתירה לאמת / רפי זברגר

יבמות ו ע''ב
  

הקדמה 

אנו בעיצומו של דיון במציאת מקור הכלל ''עשה דוחה לא תעשה''. הדיון החל לאחר שלמדנו כי המקור לפטור מן הייבום לחמש עשרה נשים, המנויות במשנה הראשונה של המסכת, הוא מאיסור ערווה של אחות אשה (''עליה'').
על כך אמרה הגמרא שאילולא הפסוק היינו אומרים כי מותר לייבם גם אם האשה אסורה באיסור ערווה נוסף, בגלל הכלל שמצוות עשה (ייבום) דוחה את לא תעשה שבתורה (עריות שיש עליהן כרת). תנא דבי רבי ישמעאל למד את מקור הכלל מדין כלאיים בציצית, ועתה מחפשת הגמרא את המקור לדעת חכמים.
 

הנושא

אלא, סלקא דעתך אמינא תיתי מהבערה; דתנא דבי רבי ישמעאל: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמות ל''ה, ג') - מה תלמוד לומר?
מנסה הגמרא ללמוד את מקור הכלל מהברייתא שעוסקת בדין הבערה בשבת. הברייתא שואלת מה מלמד אותנו הפסוק בפרשת ויקהל על איסור הבערה בשבת, והרי כבר כתבה התורה בעשרת הדברות (שמות כ', י') וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: ומשמע מפסוק זה שכל מלאכה אסורה ומדוע מפרטת הגמרא את איסור הבערה באופן ספציפי?
מה תלמוד לומר? אי לרבי יוסי - ללאו, אי לר' נתן - לחלק! דתניא: הבערה ללאו יצתה, דברי ר' יוסי, רבי נתן אומר: לחלק!
מנסה הגמרא להבין את שאלת הברייתא, ואומרת כי לא ייתכן להבין כפשוטו, ששאלתה של הברייתא מהי משמעות הפסוק, שהרי יש מחלוקת תנאים בברייתא אחרת העוסקת בשאלה זו, ושם למדנו כי רבי יוסי סובר שמטרת הזכרת איסור הבערה ללמדנו שאיסור הבערה נאסר ''רק'' באיסור לאו ואין בו מיתה וכרת (ללאו יצאת), ואילו רבי נתן סובר שמטרת הזכרת הבערה ללמדנו שאם עושים בשבת מספר מלאכות בשבת, הרי שעוברים על כל אחת ואחת (לחלק יצאת). אם כן, לא זהו ההסבר של שאלת הברייתא מה בא הפסוק של הבערה ללמדנו!
ואמר רבא: תנא, מושבות קא קשיא ליה, מושבות מה תלמוד לומר?
מסביר רבא כי הברייתא לא תמהה כאמור על עצם הזכרת איסור הבערה אלא על הביטוי בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, מבהירה הגמרא:
מכדי שבת חובת הגוף היא, וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, מושבות דכתב רחמנא בשבת למה לי?
הרי מצוות השבת ואיסוריה אינם אלא ''חובת הגוף'' וכל מצוות הגוף נוהגות גם בחוץ לארץ. אם כן, לא ברור מדוע התורה הוסיפה את המילים בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בפסוק, המבטאות לכאורה כי האיסור אינו נוהג אלא בארץ ישראל.
לאחר שהבנו את שאלת הברייתא ''מה תלמוד לומר'', ממשיכה הגמרא לצטט את המשך הברייתא, אשר עונה על השאלה הנ''ל:
משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד, לפי שנאמר (דברים כ''א, כ''ב): וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ, שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים (שמות ל''א, י''א): וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ? בשאר מלאכות חוץ ממיתת ב"ד,
תלמיד של רבי ישמעאל דן בשם רבו, על הבנת שתי מצוות בתורה, שלכאורה אין אפשרות לקיימן יחדיו. מצד אחד יש חובה להוציא לפועל גזר דין מוות של בית הדין, בכל ימות השבוע כולל בשבת, אשר אחת מהן היא מוות בשריפה, ומצד שני יש איסור לחלל שבת, אשר לכאורה כולל גם הוצאה לפועל של גזר דין מוות בשריפה.
בשלב ראשון חושב רבי ישמעאל כי הפסוק בפרשת כי תשא האוסר לחלל שבת אינו כולל את מיתת בית דין, ולכן מותר להמית בשריפה את הנידון, גם בשבת קודש.
או אינו אלא אפילו מיתת ב"ד, ומה אני מקיים והומת? בחול ולא בשבת,
במחשבה שניה, עולה האפשרות שאסור חילול שבת הוא האיסור הגורף ונאסרה גם הוצאה לפועל של גזר דין מוות בשריפה בשבת, ומסייגים את הפסוק בפרשת כי תצא (וְהוּמָת) כך שיש לבצע זאת רק בימי חול ולא בשבת.
או אינו אלא אפילו בשבת?
במחשבה שלישית שוב חוזרת האפשרות הראשונה שקיום המצווה לביצוע גזר דין המוות הוא ''הגורף'', וחייבים לקיימו אפילו בשבת קודש.
תלמוד לומר: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת , ולהלן הוא אומר (במדבר ל''ה, כ''ט): וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, מה מושבות האמורים להלן - בבית דין, אף מושבות האמורים כאן - בבית דין, ואמר רחמנא לֹא תְבַעֲרוּ
הגמרא דוחה גם אפשרות זו על ידי ביצוע גזירה שווה בין המילה מֹשְׁבֹתֵיכֶם הכתובה באיסור חילול שבת בפרשת ויקהל, לבין אותה מילה הכתובה במצוות הריגת רוצח בפרשת מסעי. ומכיוון שהפסוק בפרשת מסעי עוסק בקיום המצווה בבית דין, גם חילול שבת בפרשת ויקהל מתקיים בבית דין, כלומר - אין לחלל שבת גם מדובר בהוצאה לפועל של גזר דין מוות על ידי שריפה בשבת.
מאי לאו רבי נתן היא, דאמר: לחלק יצתה, וטעמא דכתב רחמנא לא תבערו, הא לאו הכי - דחי!
הגמרא מסיימת את ההוכחה מהברייתא על ידי העמדתה כשיטת רבי נתן (הסובר כי "הבערה לחלק יצאה''), ומכך שהתורה אסרה לבער, גם בהוצאת גזירת דין שריפה בשבת, משמע שבלי הלימוד הזה היינו אומרים כי עשה של ''והומת'' (קיום גזר דין) דוחה את איסור שבת - משמע שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.
מקוצר היריעה לא נתאר את המשך הגמרא הדוחה גם את המקור שלמדנו זה עתה.
 

מהו המסר

בדף הבא מסבירה הגמרא את ההבנות שהיו לברייתא בכל אחת מ''שלשת המחשבות'' אשר למדנו לעיל, לגבי היחס בין המצווה להוציא לפועל גזר דין מוות, לבין האיסור לחלל שבת.
נתמקד בדינמיקה של הדיון עצמו: מעלים סברה ומחשבה מסוימת, לאחר מכן דוחים סברה זו ומעלים סברה הפוכה, בהמשך דוחים את הסברה השניה וחוזרים אל הסברה הראשונה. לבסוף דוחים שוב את הסברה הזאת מכיוון אחר, ומלימוד גזירה שווה.
לומדים מכאן כיצד מנהלים דיון אמיתי וכן בהבנת סוגיה. אין בעיה לדחות סברה מסוימת אם מצאנו הסבר ומקור אחר הסותר את שחשבנו. לאחר מכן, גם אם דוחים את הסברה השנייה, אין בושה לחזור ולטעון שוב את הסברה הראשונה, ולא לחשוש מפני מחשבות זרות של ''מה יגידו'' או ''מה יחשבו אנשים על הפינג פונג המחשבתי הנ''ל''.
אחרי כל המחשבות הללו, אם מצאנו אפיק חדש שלא היה מוכר בדיון עד עתה, הרי שאנו שוב חוזרים וסוברים כמו המחשבה השניה...
היעד - ללכת בדרכי הקדוש ברוך הוא אשר חותמו אמת (שבת נ''ה. ) ולחתור תמיד לאמת, ללא חשש וללא מורא. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]