סקר
מסכת בבא קמא:





 

לאו שאינו שווה בכול / יבמות ה ע"א

יהודה רוזנברג

דף יום-יומי, תורת הר עציון

 

במסגרת הדיון במקור לכלל "עשה דוחה לא תעשה" מעלה הגמרא בסוגייתנו את האפשרות להוכיח זאת מדין תגלחת מצורע: על המצורע לגלח את כל שערו, על אף שיש בכך הקפת הראש – גילוח פאות הראש, שהתורה אסרתו. הגמרא דוחה ראיה זו, בטענה שאפשר לומר שדווקא איסור הקפת הראש נדחה מפני מצוות עשה, משום שזהו "לאו שאין שווה בכול" – איסור שאינו נוהג בכל עם ישראל, משום שנשים פטורות ממנו.

בתשובתה של הגמרא גלומה ההנחה שחומרתו של איסור שאינו שווה בכול קלה מחומרתם של איסורים אחרים. מה יסוד הקולא הזו?

הסברה המתבקשת, לכאורה, היא שהעובדה שהתורה ייחדה איסור או מצווה מסוימים לחלק מן העם, ולא קבעה אותם חובה לכול, מעידה על כך שחומרתם פחותה: בדוגמה שלנו – אילו הייתה הקפת הראש כה מאוסה בעיני הקב"ה, התורה הייתה אוסרת זאת גם לנשים. מכך שהדבר נאסר לגברים בלבד עולה שמדובר באיסור שחומרתו פחותה.

על פי הבנה זו סברת "אינו שווה בכול" דומה במקצת לסברה המובאת בהמשך הסוגיה – "שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצוות": העובדה שאיסור מסוים נתייחד לכהנים מעידה על כך שמעשה זה אינו מאוס עד כדי כך שייאסר לכל העם, וממילא גם לכהנים עצמם חומרת האיסור פחותה. מצוות הכהונה מיוחדות עוד יותר משאר המצוות שאינן שוות בכול, משום שקיומן של מצוות רבות שנתייחדו לכהנים בלבד מעיד על כך שמצוות אלו אכן מיוחדות דווקא למי שחובתו לשמור את התורה גבוהה במיוחד, ולכן חומרתן פחותה.

אולם האדמו"ר מסוכטשוב, בעל ה'אבני נזר', הציע (בתשובותיו, יורה דעה סימן תכ"ב) הבנה אחרת:

"דטעם קולא דאינו שוה בכל עפ"י מה דאמרי' דמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים, ומי שמחויב בדבר אעפ"י שיצא מוציא, משום דחשיב בר חיוב משום ערבות. ע"כ דמי שאינו מחויב בדבר אינו ערב. וע"כ עשה השוה בכל הכל ערבים, ואינו שוה בכל אותם שאינם מחויבים אינם ערבים, וע"כ השוה בכל חמור, דומה לעשה דרבים חמור נגד עשה דיחיד, דהשוה בכל הכל מצווים שיעשה זה המצוה".

האבני נזר מסביר שבני ישראל ערבים זה לקיום מצוותיו של זה, אך רק המחויבים במצווה מסוימת חייבים בערבות מצווה זו לגבי אחרים. לכן קיומה של מצווה השווה בכול, אף כשהיחיד מקיים אותה לבדו, מוטל על כל עם ישראל, בעוד הערבות לקיומה של מצווה שאינה שווה בכול מוטלת רק על בני הקבוצה שאותה מצווה ניתנה לה, ומצווה המוטלת על רבים חמורה יותר ממצוות היחיד.

נפקא מינה אפשרית בין שתי ההבנות הללו נוגעת למעמדם של איסורים השייכים רק באנשים מסוימים, אך חובת שמירתם מוטלת על הכול. דוגמה לדבר – איסורם של הכהנים להיטמא למת: גם לישראל אסור לטמא כהן, ונמצא ששמירת הכהנים מטומאה מוטלת על כל ישראל, ולפי הטעם השני שהזכרנו – זהו לאו השווה בכול. לעומת זאת, לפי הטעם הראשון עדיין יש קולא בלאו זה, משום שסוף סוף הוא נוהג רק ביחס לכהנים, ולא בכל ישראל (וראו בדברי האור שמח הלכות עבודה זרה יב, ג בעקבות התוספות בסוגייתנו ד"ה ואכתי).

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר