מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
מורא מקדש
הרב צבי שפיץ
יבמות ו ע"ב
מבואר בגמ' ביבמות (ו:) שגם בזמן הזה למרות שבית המקדש חרב, עדיין ישנו חיוב של מורא מקדש בהר הבית, שמחייב לשמור על קדושת המקום ולא לנהוג שם קלות ראש.
והנה אע"פ שממילא נאסר עלינו בזה"ז לעלות להר הבית, אולם הלכות מורא מקדש שייכות למעשה לכל אחד כיצד יתנהג בבית הכנסת, ובבית המדרש כמו שמבואר בגמ' במגילה (כח.) ונפסק להלכה בשו"ע אור"ח (סימן קנא). והנה על דברי השו"ע שם (סי' א) שכתב – שאין נוהגים קלות ראש בבהכנ"ס ובבתי מדרשות וכו', ביאר המשנה ברורה (בס"ק א) וז"ל: כי הם נקראים מקדש מעט, כמו שנאמר "ואהי להם למקדש מעט". ובמקדש כתוב – "את מקדשי תיראו" דהיינו – שיהא מוראו של השוכן בה – עליו ע"כ. ובספרו חפץ חיים על הלכות לשה"ר בפתיחה (עשה ז) בבאר מים חיים הביא, שישנה מחלוקת בין הראשונים והפוסקים, האם חיוב מורא מקדש בבהכנ"ס הינו מהתורה או מדרבנן. אבל ודאי שלכל הדעות ישנו חיוב על כך. לפיכך נביא להלן בס"ד מספר הלכות קצרות בנידון זה, שרובם מבוארים בשו"ע ובמשנ"ב שצויין לעיל, עם הוספות מסויימות.
א. בזמן הזה בתי הכנסת נבנים מראש כבית מדרש, דהיינו שמלבד התפילות שיש שם, גם לומדים שם תורה. כמו כן הם נבנים על תנאי שיתאפשר לאכול ולשתות שם. מציאות זאת קיימת הן בחו"ל, והן בארץ ישראל. וסומכים על הכרעת ביאור ההלכה (סי' קנא, יב) בד"ה אבל בתי כנסיות שבאר"י וכו'.
לפיכך גם אם בעת בנייתו לא אמרו מקימיו בפיהם בפירוש - שעל תנאי זה הם בונים אותו, בכל זאת מכיון שכך הוא מנהג שאר בתי הכנסת שבאר"י, לכן אנו אומרים שעל דעת המנהג הקיים הוא נבנה בגדר "לב בית דין מתנה עליו". אלא אם כן יעשו תנאי מפורש שלא יוכלו לאכול ולשתות שם, בניגוד למנהג הקיים בשאר בתי הכנסת.
ב. לאור האמור, נהגו לעשות סעודות מצוה בבהכנ"ס כמו: סעודה שלישית בשבת, ברית מילה, בר מצוה וכדו'. וכן מתירים לאכול ולשתות כשמביאים ביארצייט שתיה עם מזונות. וכן בשאר המקרים כשהלומד תורה בבהכנ"ס נצרך לכך. ועיין בשו"ת אגרות משה אור"ח (ח"א סי' מה), ושו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' ל) ועוד.
ג. גם לעזרת נשים שבבהכנ"ס ישנה קדושת בהכנ"ס, אע"פ שקדושתה הינה פחותה מעזרת הגברים. ולכן גם שם צריך לשמור על כבוד המקום.
ד. למרות שנהוג להקל בזמן הזה באכילה ושתיה, אולם אסור לנהוג בבהכנ"ס קלות ראש, אלא צריך לכבד את המקום. לפיכך מי שלא בא לבהכנ"ס להתפלל או ללמוד – אסור לו להיכנס לשם לדבר שיחת חולין ואפילו כשזה לצורך פרנסתו. וכן אסור להיכנס שם כדי לחפש מחסה מהגשם או מהחום, או להשתמש בבהכנ"ס כדרך מקצרת להגיע לצד השני של הרחוב.
גם מי שהגיע לבהכנ"ס לצורך תפילה או לימוד, בכל זאת אסור לו לדבר שם דברים בטלים שאינם קשורים לצורכי מחייתו של האדם. כמו – פוליטיקה וכיו"ב, ואפילו כשאין בהם דברים אסורים כלשה"ר, ורכילות.
ולכן אסור לקרוא שם עיתונים, ואפילו אותם עיתונים שאנשים חרדים קוראים בבתיהם.
ה. למרות שבזמן הזה בונים את בתי הכנסת על תנאי, בכל זאת חייבים לשמור על כבודו ונקיונו כיאה למקום משכן השכינה הקדו'. לפיכך אין לזרוק ניירות או כל אשפה אחרת על רצפתו, ואם רואה לכלוך שם, יקחנו ויניחנו באשפה. וצריך לכבדו לפחות באותו אופן שאדם מתנהג בסלון ביתו.
ו. כתב בשו"ת דברי חיים [מהאדמו"ר הראשון מצאנז] (ח"ב חו"מ סי' לב) שבתי המדרשות של הצדיקים והאדמו"רים, נבנים מתחילה על דעת שיהיו כבית ועד לתלמידי החכמים או לחסידים מאותה החסידות או בתור "שטיבל" עצמי וכדומה, כדי שלא יהיה למקום קדושת בהכנ"ס או קדושת בית מדרש. מאחר ומגיעים לשם אנשים רבים, ורוצים שיוכלו לדבר שם גם דברי חולין. לפיכך באופן הזה, אין למקום קדושת בהכנ"ס, ונחשב כמו שציבור אנשים מתפללים בבית פרטי שנועד לעשות שם גם דברי חולין. ולכן אין מקום זה נבנה מלכתחילה כמשכן לשכינה, ואינו בבחינת "ועשו לי – מקדש", וממילא חסר שם את מעלת קדושת בהכנ"ס שמסוגל, שהתפילות במקום יתקבלו יותר לרצון, וע"ש בדבריו.
אמנם למרות האמור, בגלל שיש במקום זה ארון קודש עם ספרי תורה, לכן אסור לעשות שם דברי שחוק וקלות ראש, מאחר שבדברים אלו הוא מבזה את ספרי התורה, למרות שהם נמצאים בתוך ארון הקודש.
לאור האמור ביחס למה שנהוג בזמן הזה לגבי בית המדרש המרכזי של החסידות, וכן ביחס לשטיבלאך במקומות נוספים, תלוי הדבר בכל חסידות בהחלטת הרבי, האם בונים את בית המדרש על דעת שאר בתי המדרש הקיימים בעיר, ובמקרה זה יש למקום קדושת בית המדרש או שהוא נבנה בהתאם לאמור בשו"ת דברי חיים.
