סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

טו באב וטו בשבט

 

השבוע צייננו את טו בשבט, שהמשנה (ראש השנה א, א) מגדירה אותו כראש השנה לאילן. אמנם ההשלכה היחידה של העניין הזה במשנה היא לעניין תרומות ומעשרות, אבל בדורות האחרונים הפכו את היום הזה ליום של חג ויום של נטיעות. היום הזה גם הפך להיות יום חגיגי עד כדי כך שנפסק בשולחן ערוך שלא אומרים בו תחנון, למרות שבמקור הוא רק ציון של שנת מס חדשה, ואין בו שום מימד חגיגי. בדיוק מהעבר השני של לוח השנה – במרחק ששה חודשים – נמצא חג נוסף שמציינים אותו באופן שונה מאוד ממה שהיה בעבר, והוא טו באב. השו"ע קושר את שני החגים זה בזה בתחילת הרשימה שלו של הימים שבהם לא אומרים תחנון:

1. שולחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף ו

נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב, ולא בט"ו בשבט


ומה המיוחד בטו באב, שגם בו לא אומרים תחנון? מתארת המשנה שלמדנו השבוע את השמחה הגדולה שהיתה ביום זה:

2. משנה מסכת תענית פרק ד משנה ח

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות? – בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל". ואומר "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". וכן הוא אומר "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו". 'ביום חתונתו' - זו מתן תורה. 'וביום שמחת לבו' - זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן:


בדרך כלל כשאנחנו קוראים את המשנה הזו התגובה האינסטנקטיבית שלנו היא: מילא טו באב אנחנו מבינים, אבל האם יום הכיפורים הוא יום שבו רוקדים בכרמים? ובכן, הגמרא ראתה את המשנה הזו, ושאלה בדיוק הפוך:

3. תלמוד בבלי מסכת תענית דף ל עמוד ב

בשלמא יום הכפורים - משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא?
אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" וגו' - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.
אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה". מאי דרוש? אמר רב: 'ממנו', ולא מבנינו.
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי" - אלי היה הדבור.
עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו.
רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל.


לגבי ההסבר הראשון, שהותרו השבטים לבוא זה בזה, נביא את הפסוקים הרלוונטיים:

4. במדבר פרק כז פסוקים א - יא

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה: וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ:
וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה':
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ: וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו: וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו: וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:


המצב הזה, שבו נחלה עוברת לבת, יצר בעיה חדשה: אם הבת הזו תתחתן עם בן שבט אחר, הרי שהנחלה תעבור לידי שבט אחר, וזה יקפח את נחלת אותו שבט. כך טענו בני שבט מנשה, שבטו של צלפחד:

5. במדבר פרק לו פסוקים א - יב

וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה' לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו: וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ: וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן:
וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו: וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד: וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים: מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן:


כמובן שהתקנה הזו, שנועדה להגן על הנחלות כך שיישארו בידי השבטים, גם יכולה לגרום לנתק בין השבטים בעם ישראל. הרי גם בת שאינה אמורה לרשת נחלה, כי יש לה אחים, עלולה לחשוש שמא ימותו אחיה, והיא אכן תקבל את הירושה, ולכן היא תחשוש להתחתן עם בני שבט אחר, שמא הנחלה שלה תעבור לידי שבט אחר. המצב הזה עלול ליצור מצב של שנים עשר עמים שונים בעם ישראל, כשכל שבט מקפיד לא להתחתן זה עם זה.

חז"ל הבינו את הבעייתיות במצב זה ודרשו שהכלל הזה תקף רק לגבי דור הנכנסים לארץ (ואגב, הם אומרים שבנות צלפחד דוקא יכולים היו להתחתן עם מי שהם רצו, אך הן בחרו להתחתן דוקא עם בני דודיהן!), ובדור הבא כבר מותרים להתחתן עם בני שבט אחר. היום הזה, שבו הותרו להתחתן השבטים זה בזה, היה אחד הסיבות לשמחה של טו באב.

הסיבה השניה שנמנתה בגמרא היא שהותר שבט בנימין לבוא בקהל. ואולם, פה יש לעמוד על טעות נפוצה מאוד. בסוף סיפור פילגש בגבעה נודרים ישראל נדר שלא להתחתן עם בני בנימין. עוד לפני שהנדר הזה התבטל, היה יום חגיגי שבו רקדו בכרמים, והוא המקור למה שהמשנה אומרת שביום זה רקדו בכרמים, אבל זה נעשה עוד לפני שהותר שבט בנימין לבוא בקהל. וכך מתואר בספר שופטים:

6. שופטים פרק כא פסוקים א - כד

וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה: וַיָּבֹא הָעָם בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹקִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל: וַיֹּאמְרוּ לָמָה ה' אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ שָׁם מִזְבֵּחַ וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים:
וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי אֲשֶׁר לֹא עָלָה בַקָּהָל מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל ה' הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת: וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל: מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַה' לְבִלְתִּי תֵּת לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים: וַיֹּאמְרוּ מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל ה' הַמִּצְפָּה וְהִנֵּה לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל: וַיִּתְפָּקֵד הָעָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד: וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּל זָכָר וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר תַּחֲרִימוּ: וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
וַיִּשְׁלְחוּ כָּל הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם: וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד וְלֹא מָצְאוּ לָהֶם כֵּן: וְהָעָם נִחָם לְבִנְיָמִן כִּי עָשָׂה ה' פֶּרֶץ בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה מַה נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה: וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל: וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן:
וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה: ויצו וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים: וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן: וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לָרִיב אֵלֵינוּ וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ:
וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם: וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ:


הסיבה לחגיגה לא נאמרה, אבל החגיגה הזו היתה העילה לכך שהבנות יצאו לרקוד, וכשהן יצאו לרקוד, בני בנימין הרשו לעצמם לחטוף נשים, שהרי השבועה היתה רק שלא יתנו את נשיהם לאשה, והללו לא ניתנו אלא נחטפו. הגמרא אומרת שמאוחר יותר היה שלב שני, שבו יכולים היו גם לתת את בנותיהם לאשה, שהרי הם דרשו שרק באותו דור יהיה הדבר אסור, ואח"כ זה כבר יהיה מותר.

הסיבה השלישית היא שזהו היום שבו כלו מתי מדבר. כפי שלמדנו, חטא המרגלים היה בתשעה באב, ומאז כל שנה היו מתים אנשים בתשעה באב. רש"י מתאר כיצד הדבר היה נעשה, ומה החגיגה הגדולה שהיתה דוקא בטו באב:

7. רש"י, מסכת תענית דף ל עמוד ב ד"ה שכלו מתי מדבר

דתניא: כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר: צאו לחפור, והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור, ולמחר הכרוז יוצא וקורא: יבדלו חיים מן המתים, וכל שהיה בו נפש חיים - היה עומד ויוצא, וכל שנה היו עושין כן, ובשנת ארבעים שנה עשו, ולמחר עמדו כולן חיים, וכיון שראו כך תמהו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר, ולא מת אחד מהם - ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו, קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב.


זהו מדרש מפורסם מאוד, אך קצת קשה עליו שהרי אם כבר מתו כולם, מדוע דאגו בשנה האחרונה? הסבר מעניין ששמעתי פעם הוא שגם בשנה האחרונה מתו אנשים, שהרי כתוב שלא היה בהם איש מאלו שהיו מעל גיל עשרים כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון. לכן, בתשעה באב האחרון הם ידעו שזו השנה האחרונה שבה ימותו אנשים, ולכן רצו לחגוג ברגע שמתו כל המתים, אך מכיון שהיו אנשים שעדיין ישבו שבעה, היה צריך להמתין מתשעה באב עד שיקומו מהשבעה, וזו הסיבה לשמחה הגדולה של טו באב.

לגבי ההסבר שהושע בן אלה ביטל את הפרוזדאות שאסרו עליה לירושלים, רש"י מצא את הרמז לכך בכתוב שמסכם את מלכותו של הושע בן אלה:

8. מלכים ב פרק יז פסוקים א - ב

בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו:


רש"י מבין שאם הכתוב מדגיש שעשה הרע, אך לא כמלכי ישראל שהיו לפניו, הרי שהחטא שהיה משותף לכל מלכי ישראל שהיו לפניו הוא העובדה שהם לא איפשרו לבני עשרת השבטים לעלות לירושלים בשלושת הרגלים, ומכאן ראיה שהושע ביטל את האיסור הזה. ואמנם, לענ"ד הראיה מהתנ"ך היא מוחלטת יותר, והיא מתיאור חג הפסח שעשה חזקיהו, שמלך באותה תקופה של הושע בן אלה:

9. דברי הימים ב פרק ל פסוקים א - כו

וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לָבוֹא לְבֵית ה' בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל...
וַיַּעֲמִידוּ דָבָר לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתוּב: וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו בְּכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אֶל ה' אֱ-לֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב אֶל הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר...
וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם: אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם...
כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד...
וַיִּשְׂמְחוּ כָּל קְהַל יְהוּדָה וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַקָּהָל הַבָּאִים מִיִּשְׂרָאֵל וְהַגֵּרִים הַבָּאִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַיּוֹשְׁבִים בִּיהוּדָה: וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם:


השמחה הגדולה של חג הפסח הזה היתה על עצם העובדה שלראשונה מזה מאתיים שנה היתה אפשרות לחגוג את חג הפסח בירושלים בפורום של כלל ישראל, והעובדה הזו התרחשה בזכות ההחלטה העקרונית של הושע בן אלה, לבטל את הפרוסדאות. אגב, לפחות באחד ממקורות חז"ל ביטול הפרוזדאות נעשה רק לאחר שכבר גלו העגלים, והושע בן אלה הבין שאין טעם בפרוסדאות שתפקידם לשמר את מעמד העגלים, כשהעגלים עצמם כבר אינם:

10. סדר עולם רבה פרק כב

אותה שעה כיון שראה הושע בן אלה שגלו עגלי הזהב, עמד והעביר פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט על התחומין, שלא לעלות לירושלם, שבכל מלכי ישראל הוא אומר וילך בדרכי ירבעם בן נבט ובחטאתיו, ובהושע הוא אומר רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו (מלכים ב יז ב), אלא מפני מה נתחתם גזר דינם לגלות בימיו, מפני שהיו ישראל תולין את הקלקלה במלכיהם.

דוקא הדבר הטוב שעשה הושע, הוא שגזר לרעה את דינם של ישראל, שהרי מעכשיו האשמה על אלו שלא עלו לירושלים כבר אינה נזקפת לחובתו של המלך, אלא לחובתם.

הסיבה החמישית לשמחה של טו באב היא שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, וזה היה שלוש שנים ושבוע אחרי חורבן ביתר במרד הגדול (בשנת 132 לספה"נ).

הסיבה השישית לשמחה היתה שהפסיקו לכרות עצים למערכה, מכיון שמעכשיו העצים מתחילים לקבל רטיבות ולהתליע.

כשנותנים כל-כך הרבה נימוקים למה יום מסויים הוא חגיגי, זה יכול להיות מאחת משתי סיבות: או שבאמת קורים ביום הזה הרבה דברים, או שלא יודעים מה היא הסיבה האמיתית. לפי חז"ל משמע שהסיבה הראשונה היא האמיתית. כל סיבה מהסיבות הללו יכולה להצדיק יום של חג, אבל העובדה שכל הדברים התרחשו באותו זמן מעידה על כוחו של היום. חז"ל אומרים, כפי שלמדנו השבוע (תענית כט, א) שמגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב.

אין זה אומר שאנחנו מאמינים בכוכבים ובאסטרולוגיה, אלא שהקב"ה מגלגל דברים מסויימים לפי התאריך. לא בכדי למדנו השבוע גם שמי שיש לו דין עם נכרי עדיף שיעשה את הדיון בחודש אדר ולא בחודש אב.

ישנו סיפור על אדם שמתחיל לעבוד כעובד נקיון במשרד גדול, אך אינו יודע לקרוא ולכתוב. מסבירים לו שכאשר שני המחוגים בשעון מצביעים כלפי מעלה, כולם הולכים לאכול ארוחת צהריים. יום אחד הוא מנקה את השעון ומוצא כפתור מאחור שיכול להזיז את המחוגים. מכיון שהוא גם קצת רעב, הוא הזיז את הכפתורים, אך זה לא עזר, כי אף אחד לא קם. הסיבה היא שהשעון אינו הגורם אלא רק האינדיקציה. כך הוא גם בכוכבים: אנחנו מאמינים שיש משמעות לימים ולתאריכים. ההבדל בינינו לבין האסטרולוגים הוא שאנחנו מאמינים שהכל נובע מהקב"ה ולא מהכוכבים.

בכל אופן, מעניין לציין שכל ההסברים על הסיבה לשמוח בחמשה עשר באב קשורים באופן זה או אחר לסיבות שאנחנו מתאבלים בתשעה באב.

ט"ו באב ט באב
כלו מתי מדבר   נגזר שלא ייכנסו לארץ
פסקו לכרות עצים למערכה
בוטלו פרוסדיות
  חורבן ראשון
הותרו השבטים לבוא זה בזה
והותר שבט בנימין
   חורבן שני (שנאת חינם)

ניתנו הרוגי ביתר לקבורה

 

חרבה ביתר


האסונות שאירעו לאבותינו בתשעה באב, כפי שאנו רואים, תוקנו בחלקם בחמשה עשר באב. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, ובחמשה עשר באב - שלושים ושמונה שנים אחר כך - כלו מתי מדבר. בתשעה באב חרבה ביתר, ובחמשה עשר באב - יותר משלוש שנים אחר-כך, ניתנו הרוגי ביתר לקבורה. אך חורבן ראשון ושני מעולם לא תוקנו באמת, כי הדברים המנויים שם כתיקון, התיקון במישור של בן אדם לחבירו ובן אדם למקום, הם עוד מלפני החורבן.

ואולם, מלבד אותן שש סיבות שנמנו בגמרא, יש עוד שני דברים מעניינים לגבי טו באב. הראשון הוא שזה היה הזמן שבו הביאו עצים לבית המקדש כל מי שלא ידע מאיזה שבט או מאיזו משפחה הוא, כפי שלמדנו בגמרא:

11. משנה מסכת תענית פרק ד משנה ה

זמן עצי כהנים והעם תשעה באחד בניסן בני ארח בן יהודה בעשרים בתמוז בני דוד בן יהודה בחמשה באב בני פרעוש בן יהודה בשבעה בו בני יונדב בן רכב בעשרה בו בני סנאה בן בנימין בחמשה עשר בו בני זתוא בן יהודה ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה בעשרים באלול בני עדין בן יהודה באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה באחד בטבת לא היה בו מעמד שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים:


הדבר השני שמעניין בתאריך זה, וזה מחבר אותנו שוב לכותרת של השיעור, שבעצם טו באב הוא חג הנטיעות המקורי. הרי אין שום הגיון לנטוע נטיעה באמצע החורף. אין בזה הגיון חקלאי, כי קשה יותר לנטיעה להשתרש, ואין בזה גם הגיון הלכתי, כי מפסידים בזה חצי שנה של ערלה. התאריך האופטימלי לנטוע הוא דוקא בטו באב, כפי שאומרת הגמרא, וכפי שנפסק בשולחן ערוך:

12. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף י עמוד ב

אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה, ואם נטע והבריך והרכיב - יעקור. רבי יהודה אומר: כל הרכבה שאינה קולטת בשלשה ימים - שוב אינה קולטת. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: שתי שבתות. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לדברי האומר שלשים - צריך שלשים ושלשים, לדברי האומר שלשה - צריך שלשה ושלשים, לדברי האומר שתי שבתות - צריך שתי שבתות ושלשים יום.


13. שולחן ערוך יורה דעה סימן רצד סעיף ד

ג' שנים הללו אינם נמנים מיום ליום, אלא הולכים בהם אחר שנות העולם שהוא מתחיל מתשרי, ואם נתעברה נתעברה לערלה ולרבעי. ופעמים שאינו אלא שתי שנים ומ"ד יום, ופעמים שהם יתרים על ג' שנים. כיצד, נטע מקודם ט"ז באב, שנשאר עדיין מ"ד יום עד ר"ח תשרי, כיון שהגיע ר"ח תשרי עלתה לה שנה ומונה עוד שתי שנים. ואם נטע ביום ט"ז, ומיום ט"ז ואילך, מונה מראש חדש תשרי הבא ג' שנים שלמים. ולאחר ר"ח תשרי של שנה רביעית, כל הפירות שיחנטו בו קודם ט"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה, אע"פ שנגמרים אח"כ. והנחנטים בו מט"ו בשבט של שנה רביעית עד ט"ו בשבט של שנה חמישית, נקראים רבעי. ולאחר ט"ו בשבט של שנה חמישית הם חולין גמורים.


לפי זה, אולי במקום לקרוא לטו באב 'חג האהבה', שהפך להיות המקבילה היהודית לחג הנוצרי על שמו של ולנטיין בתאריך 14 בפברואר, היה מתאים יותר לקרוא ליום הזה חג הנטיעות, לצאת לכרמים, לנטוע נטיעות ולעשות שידוכים...


תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר